בימים האחרונים הרשת סוערת בעקבות מכתב שיש בו ניסיון להקים ישיבת הסדר חילונית ולהשוות את התנאים לתמיכה שמקבלים תלמידי ישיבות ההסדר הדתיים. קראתי אינסוף תגובות על הרעיון הזה ובכולן בלטה האמירה שאף חילוני לא יבוא ללמוד. ולכן אני רוצה לומר בקול רם –
יש ישיבה חילונית.
היא הוקמה לפני שבע עשרה שנים על ידי ארגון בינ”ה והיום אני עומדת בראשה. אני אתמצת סיפור ארוך בשני שורות – הגשנו בקשה לקבל תקצוב כמו ישיבה דתית מהממשלה. כבר מזמן. הבקשה הזו נדחתה על ידי ועד ישיבות ההסדר. אנחנו מקבלים תמיכה נמוכה יותר, משלל תקנות אחרות. רק השנה, בתוכניות שלפני צבא, יש לנו כמאה וחמישים תלמידות ותלמידים.
כחלק מתכנית הלימודים יש לתלמידות ולתלמידים שלנו שבועות עבודה. הם יוצאים לעבוד באופן מרוכז ומרוויחים כסף בכדי לשלם על הלימודים שלהם. כולם משרתים שירות צבאי מלא. ואנחנו כמובן מעודדים אותם לצאת לקצונה.
מה לומדים אצלנו? גם מקרא ותלמוד. גם הגות ופילוסופיה. גם פרקי חלוצים. ביאליק וכהנוב, גולדברג וכצנלסון. לומדים שירה וספרות לצד אקטיביזם ועשייה חברתית. לומדים על שוויון ודמוקרטיה ומתבלים בחשיבות של שרשרת הדורות. מביטים אחורה וגם קדימה, פנימה וגם החוצה, כמעט בכל שיעור.
הלימודים בישיבה שלנו שונים מישיבה דתית. גם בפדגוגיה שלהם. הפדגוגיה שלנו יונקת גם מתוך העולם המסורתי של לימוד התורה וגם מתוך העולם החילוני. אנחנו קוראים לה – פדגוגיה של מפגש.
מהותה של הפדגוגיה הזו היא ליצור מדרשים חדשים לטקסט הקדום. למצוא את נקודות המפגש והחיבור בין הטקסט וביני. וגם את הנקודות שבהם הטקסט יוצר קשר בין הלומדות והלומדים. נקודות שבהן הלימוד מאפשר לנו ליצור חברותא וללמוד זה מזה.
לאחרונה הזדמן לי ללמד וללמוד תלמוד עם אחד המפקחים על החינוך החרדי בארץ. בהתחלה הוא נרתע. לכל מילה שאמרתי הוא מצא דרך להביא סברה הפוכה. אבל לאט לאט נכנסנו יחד לתוך הלימוד. ובסוף הוא אמר לי – “למדתי את הדף הזה הרבה פעמים אבל הצלחת להפתיע אותי ולחדש לי”.
אופן הלימוד שלנו יונק גם מהוגים שלימדו אותנו איך אפשר ללמוד תורה ממקום חילוני, כדוגמת ביאליק, גורדון ורוזנצוויג. בפתיחת השערים לבית המדרש היהודי החופשי בשנת 1920 בפרנקפורט הוא הזמין את הלומדים לשוב דרך הלימוד אל שורש יישותם. לחזור הביתה.
רזנצוויג בירך אותם – “יהי רצון ששעות אלה שתשהו בבית הזה יהיו לכם לא שעות של זיכרון-עבר בלבד, של נאמנות לדבר שאבד עליו כלח, אותה נאמנות שעד כה ציינה לעתים קרובות כל כך את ההתעסקות בעניינים יהודיים ; לא שעות של הזכרה, אלא שעות של הפנמה, של שיבה מן החוץ אל הפנים, של שיבה – האמינו לי – בחינת: ‘ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו’ ! (ויקרא כה:10) בואו שובו אל ישותכם שלכם, אל חייכם שלכם “.
ככה אנחנו גם מברכים את תלמידות ותלמידי הישיבה שלנו.
האם ראוי שתלמיד ותלמידת ישיבה שלנו יקבלו את אותה תמיכה ממשלתית שמקבלים תלמידי ישיבה דתית? בהחלט כן. ראוי גם שנשים לומדות תורה, דתיות או חילוניות, יקבלו את אותה תמיכה כמו גברים לומדי תורה. וככל הידוע לי זה ממש לא כך, גם כשמדובר בנשים שומרות הלכה.
האם התקציב זה מה שיעצור אותנו מלהוביל לימוד תורה משמעותי? ממש לא. בישיבה שלנו לומדים “תורה לשמה” כבר שבע עשרה שנה.
“ותורה מה תהא עליה? הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד” – קידושין סו עמוד א
