האם אפשר להגיד את האמת לא-נעימה ולצאת מזה בחיים?
פרשת שלח
"ארץ שיושביה היא אוכלת / וזבת חלב ודבש ותכלת /
לפעמים גם היא עצמה גוזלת / את כבשת הרש."
במילים אלה נפתח "שיר ארץ" לנתן יהונתן, שיר של אהבה גדולה לארץ הזאת, לצד מבט מפוכח אל המחיר שהחיים כאן גובים מאיתנו.
שניים מתיאורי הארץ בשיר: "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" (במדבר י"ג כז) ו"אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" (פס' לב) לקוחים מפרשת השבוע. משה ובני ישראל שולחים מן המדבר 12 נציגים לתור את הארץ המובטחת. בשובם, כעבור ארבעים יום, מציגים התיירים–המרגלים את השפע החומרי שהארץ יכולה להציע, לצד תיאור פסימי של יושבי הארץ: עמים רבים ועזים, ערים בצורות, ענקים מעוררי אימה…
על הדיווח הזה, ועל הבכי והתלונות של העם בעקבותיו, נגזר על בני ישראל להישאר ארבעים שנה במדבר בטרם יבואו אל הארץ. "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם … תִּשְׂאוּ אֶת-עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה" (במדבר י"ד לד).
איך ייתכן שעונש כה חמור ניתן על כך שהמרגלים ביצעו את תפקידם? האם היו אמורים לשקר?
על תפקידם של המרגלים נחלקו הפרשנים. יש שראו בו אקט מנהיגותי להעלאת המורל (שנכשל). אחרים סברו שהם נשלחו לאסוף מידע צבאי לגבי אופן הכיבוש של הארץ "כדרך כל הבאים להילחם" (פירוש רמב"ן ל-י"ג ב), ולא לעסוק בהיתכנות המהלך.
ועדיין, האם הגיוני להעניש על אמירת אמת (גם אמת בלתי-נעימה)?
לאמת יש כוח. קשה לנו לדמיין את רוח הלחימה הבריטית במלחמת העולם בלי הנאום שבו צ'רצ'יל הבטיח לעמו בכנות בוטה "שום דבר מלבד דם, יזע ודמעות".
אולי עלינו לשאול להיפך: כיצד ניתן להציג עובדות מורכבות, שעשויות לאיים על המכנה המשותף והמטרות שלנו, מבלי להידרדר לתחושת התפרקות והוצאת "דיבת הארץ"?
בישראל תשפ"ו, בצל משבר ביטחוני ומנהיגותי, קיטוב חברתי וחוסר הקשבה – הסוגייה עומדת גם לפתחנו.
ייתכן ש'חטא המרגלים' קשור ל'מנגינה' של דבריהם ולא לתוכן. כמו רבים הפותחים דברי ביקורת ב'נקודות לשימור', גם המרגלים התחילו בחיובי. אולם, ההיגד הקצר והמוכר שהארץ "זבת חלב ודבש", התגמד לעומת הרושם שהותיר תיאור הבעיות והסכנות בפירוט יתר ובציורי לשון.
בפירוש רמב"ן לסיפור עולה ההבחנה בין עובדות לפרשנות: "והיה להם לומר שהעם היושב עליה עז והערים בצורות, כי יש להם להשיב אמרי אמת לשולחם". כלומר, את העובדות הקשות נכון היה להגיד, בהתאם לשליחות שהוטלה עליהם. "…אבל רִשְעָם במלת 'אפס', שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם". בחירתם במילת הניגוד המקראית 'אפס' (דומה ל'אך' בלשוננו) ביטאה פרשנות סובייקטיבית – הקשר כוזב כאילו המתואר אחריה אינו ניתן לשינוי או להתמודדות בידי אדם.
גם ההשלכה מתחושת האין-אונים שלהם מול בני-הענק שפגשו "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים", לקביעה – "וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (פס' לג), איננה עובדתית.
הרעיון ש'נאמנים פצעי אוהב' – הן במובן שביקורת של אוהבים נובעת מרצון להיטיב, והן במובן שכאב הפגיעה ממנה צורב יותר – דורש מאיתנו (כדוברים וכמאזינים) לזכור את מטרותינו המשותפות ולחשוב איך מה שנאמר מכוון אליהן, במסגור כמו גם בפרטים.
בימינו, בעידן של הצפת מידע, כבר בחירת הנתונים יוצרת פרשנות, 'מנגינה' ומסגור. על אילו דברים חזר הדובר אפילו שהם ידועים? אילו היבטים של העובדות המציגה הבליטה? איזו נקודת מבט יוחסה לאחרים ללא בדיקה?
ומנגד: בהמשך הפרשה, לאחר מותם במגפה של "מוֹצִאֵי דִבַּת-הָאָרֶץ רָעָה" (במדבר י"ד לז), מבקשת קבוצה אחרת בעם להתנער מעונש ארבעים השנים, לעלות להר ולהתחיל מיד בכיבוש הארץ.
גם הם נכשלים.
קוצר הרוח לעלות למלחמה אינו שונה מהותית מקוצר הרוח לוותר עליה, כדי לחמוק מההיערכות הנדרשת.
בשני המקרים, ניתוח המציאות על בסיס יחסי כוח ושייכות, בהתעלם מתהליכים ארוכי-טווח, ממגבלות של נקודת המבט וממורכבות המציאות – סופו להיכשל.
כפל הפנים המופיע ב'שיר ארץ', מתבטא גם בשיר 'מרדף' שכתב ירון לונדון – המתאר חיבור עמוק לארץ, לצד מרדף ומאמץ מתמשכים. השיר מסתיים בכמיהה לבואו של תום המרדף – ימים אחרים, שגם אם תארך הדרך אליהם, נייחל שיגיעו בקרוב –
"אז לא יותר אמהות תקוננה / ולא על בניהם האבות,
כן הוא יבוא –
ורגלינו עד אז לא תלאינה / לרדוף בעקבי התקוות."
שבת שלום.
