אתה לא הסיפור
ואתחנן
פרשת ואתחנן כבר בשמה מרמזת על הסצנה הקשה שבה נפתחת הפרשה – ברגע שובר הלב, של המנהיג משה, אשר משתף את העם בכך שהתחנן אל האלוהים וביקש: "אעברה־נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן".
תאפשר לי להיכנס אל הארץ המיוחלת, אשר אליה הולכתי את העם ארבעים שנה במדבר…
משה מוסיף ומשתף את העם בתשובתו הנוקבת של האלוהים :
"ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי, ויאמר ה' אלי: רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה.
עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה, וראה בעיניך, כי לא תעבור את הירדן.
וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו, כי הוא יעבור לפני העם הזה, והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה.."
אי אפשר שלא להרגיש כעס עצום בלב – כעס שיש בו לעורר רגשות של כפירה:
איך האל, שמעיד על עצמו כאל רחום, נוקט במעשה כל כך אכזרי כלפי המנהיג הדגול משה, ובא אתו בחשבון על רגע של חוסר אמונה בתוך 40 שנה של הובלה – ומעניש אותו בעונש הגרוע מכול, להישאר מאחור, בו בזמן שאחרים מקבלים את זכות ההובלה וההנהגה של העם בכניסתם לארץ ישראל.
משה יכול היה למרוד, לכפור, לפרוש מתפקיד ההנהגה, אולי אפילו לגרום לעם לפקפק ולמרוד באלוהים.
אבל הוא עומד בפני העם, ממשיך את שליחותו, ומוסר בפניהם את תשתית החיים בארץ – את החוקים והמשפטים אשר יאפשרו להם לרשת את הארץ, שבבסיסם האמונה באל אחד – אותו האל שממש עכשיו חסם בפניו את האפשרות להיכנס אל הארץ הטובה.
הסיפור הזה הוא קשה ונוקב, ופועל על הרובד הרגשי העמוק ביותר של מנהיג שמפסיק להיות רלוונטי, שנדרש להעביר את המקל אחרי הרבה מאוד עבודה מאומצת, בה העביר אנשים דרך ושינוי – ולא להיות זה שנהנה מפירות העשייה שלו. לכאורה סיפור טראגי. אבל זהו למעשה סיפור מכונן למנהיגות, ואולי הסיפור שמלמד יותר מכל על גדולות מנהיגותו של משה.
באופן כמעט פרדוקסלי, האישיות של המנהיג היא זו שהופכת אותו למנהיג, ולפיכך שמה אותו בראש או בלב הסיפור, אבל בו-זמנית, מנהיגות אמיתית היא מנהיגות שזוכרת: "אתה לא הסיפור", "לא בך מדובר".
כשמנהיג הוא לא הסיפור, אלא השליחות היא הסיפור – אז יש שלב שהתפקיד של המנהיג מסתיים.
ואז צריך, עם כל הצער והכאב שיש בדבר, לדעת להעביר שרביט ולשחרר לשליח הבא, שמתפקידו להמשיך את השליחות.
מנהיג נדרש להישאר נאמן לשליחות, גם כשזה דורש ממנו להתעלות על הכאב האישי שלו הכרוך בפרידה ממנה.
זה לא דבר קל לעשות. כל מי שעזב שליחות של משהו משמעותי שהוביל , ואחר כך נדרש להעביר לאחר – מכיר את צער הפרידה.
תארו לכם את גודל צערו של משה מפרידה של הובלת עם קשה עורף במדבר ארבעים שנה, רגע לפני כניסה לארץ המובטחת.
משה בגדולתו -לא מטשטש את עוצמת הכאב האישי שלו, שמגולם היטב במילה "ואתחנן", אבל מיד לאחר מכן עושה מודלינג למנהיגות שנאמנה למשימה ולשליחות.
ההמלצה של הקב"ה למשה לעלות אל ההר ולהסתכל על הארץ מהגובה, לתצפת מארבע רוחות השמים – היא בדיוק המטאפורה למה שנדרש כדי להתעלות מהרגע הזה.
צריך ראייה ממעוף הציפור – ראייה רחוקה ורחבה, שזוכרת שכל רגע הוא נקודה בזמן שהוא נצח.
- תראה רחוק – תזכור את ההמשכיות
- תראה רחב – תזכור שאתה חלק מתמונה שלמה
- תראה בגובה – תתעלה מעל הפצע האישי
המדרש, עושה לנו CLOSER, ונותן לנו איחוי לרגע הקשה אתו מתחילה הפרשה , כאשר הוא דורש על מת משה ומספר:
כאשר הגיע זמן מותו של משה, נשמתו מסרבת להיפרד מגופו, ופוצחת במסע תחינה להישאר בו. לפיכך הקדוש ברוך הוא יורד בעצמו יחד עם מלאכי השרת – מיכאל, גבריאל וזגזנאל – ליטול את נשמתו.
וכך הקב"ה פונה אל הנשמה:
"בתי, מאה ועשרים שנה קצבתי לך בגופו של משה, ועכשיו הגיע קִצך לצאת – צאי ואל תאחרי!"
נשמתו עונה:
"ריבונו של עולם, אוהבת אני אותו ואיני רוצה לעזוב!"
והקב"ה משיב:
"צאי, ואני מעלה אותך לשמי שמים העליונים, ומשיבך תחת כסא כבודי, אצל הכרובים והשרפים."
באותה שעה נשקו הקדוש ברוך הוא למשה ונטל נשמתו בנשיקה.
היתה רוח הקודש בוכה ואומרת:
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה."
השמים בוכים:
"אבד חסיד מן הארץ."
הארץ בוכה:
"וישר באדם אין."
ומלאכי השמים בוכים ואומרים:
"צדקת ה' עשה."
שנזכה ללמוד ממנהיגות משה בימים שכל כך משוועים להנהגה.
שבת שלום.
