חיי האישה, חיי הדורות
חיי שרה
דרש בהשראת ז’קלין כהנוב
פרשת חיי שרה נפתחת במוות – “ויהיו חיי שרה… ותמת שרה בקרית ארבע.” אך שמה של הפרשה מלמד אחרת: היא עוסקת בחיים של שרה, לא במותה. דווקא אחרי הסתלקותה מתגלה כוחה: היא זו שמניעה את העלילה, שזכרה מוביל את אברהם לפעול, שדרכה ממשיך יצחק את דרכה. שרה אמנם איננה, אך חייה ממשיכים לפעום בסיפור המשפחה,בזיכרון ובמעשה.
השנה , כאשר קראתי בפרשה חשבתי על ז’קלין כהנוב, סופרת והוגת דעות יהודייה־מצרייה, שביקשה גם היא להחיות את קולה של האישה בתוך הסיפור היהודי. במאמריה, היא מתארת כיצד זהותה היהודית לא נולדה מתוך לימוד, אלא מתוך מפגש משפחתי. היא נזכרת בילדותה במצרים, כשהייתה כורעת לפני סבה ומקבלת את ברכתו – רגע שבו חשה לראשונה שייכת לעם היהודי. אך היא גם שואלת: “גם לבנות?” – ושומעת מאביה את התשובה: “כן, גם לבנות, כי ישראל מכבד את נשיו, בנות רחל ושרה.” ומוסיפה " ואני חשבתי שאכן יפה הדבר שבני משפחתי נקראים בשמות המופיעים בסיפורים מימים ימימה"
במילים אלו מתמצה שאיפתה של כהנוב: לשוב ולכלול את הנשים בתוך ההיסטוריה היהודית, לא בשוליה.
גם בפרשת חיי שרה הנשים הן המניעות את הסיפור. שרה היא הראשונה שמגשימה את רעיון ההתחדשות של העם; רבקה היא הראשונה שבוחרת בעצמה את דרכה ומחליטה לעזוב את ארצה ומולדתה וללכת אל הארץ שם מחכה לה יצחק. ובכך מביאה להמשכיות העם. לשתיהן יש קול, הכרעה, נוכחות.
אך לאורך הדורות, קולות אלו נבלעו ברקע הגברי של המסורת. כהנוב קוראת לנו להחזיר את הנשים למרכז, להכיר בכך שהתורה עוברת לא רק מאב לבן, אלא גם מסבתא לאמא לבת. המסירה הנשית, לדבריה, אינה טקסית או היררכית אלא אינטימית, יומיומית – היא מתרחשת בסיפור, במבט, באירוח, בזיכרון.
כהנוב עצמה חיה “בין שני עולמות” – בין מסורת מזרחית עתיקה לעולם מודרני וליברלי. היא ראתה ביהדות גשר תרבותי ולא חומה סגורה. בעיניה, היהדות האמיתית אינה עיקרון טהור או קוד מוסרי מופשט, אלא מרקם של חוויות אנושיות. היא כתבה: “אדם, עם כל פחיתות ערכו, חשוב יותר מעיקרון, עם כל קדושתו.”
גם אברהם בפרשתנו נדרש למהלך דומה: לאחר מות שרה, הוא עומד מול עולם גברי־עסקי של משא ומתן עם בני חת, אך מטרתו עמוקה יותר: להעניק לשרה מקום נצחי. הוא מבקש “אחוזת קבר” –מקום שבו תישמר נוכחותה. אברהם מלמד אותנו שכבוד המת הוא גם כבוד האדם החי. קניית המערה היא הכרה בכך שחיי שרה לא הסתיימו – הם נטועים בקרקע, בזיכרון, בקול שעובר מדור לדור.
במאמר “שחור על גבי לבן” מתארת כהנוב את הפגישה בין יהודים ממזרח וממערב בארץ ישראל, ואת הקושי להכיל זהויות שונות. היא כותבת כי “כל אחד מאיתנו אין לו ברירה אלא ללמוד להכיר אצל האלמונים האלה מאתמול את דמות עמו שלו.” גם כאן נשמע קול נשי עמוק: קריאה לפיוס, להקשבה, לשותפות בין שונים – גישה שאינה רואה בזרות איום אלא הזדמנות. בדיוק כפי ששרה ורבקה יוצרות בית מתוך מפגש בין עולמות, כך גם החברה היהודית החדשה חייבת להיבנות מתוך מגוון קולות.
במובן זה, קריאתה של כהנוב מהדהדת את שם הפרשה: חיי שרה – לא מות שרה, לא עבר מת, אלא חיים מתמשכים של נשים שדבריהן לא נעלמים. שרה חיה ביצחק, ורבקה חיה בנו, וכהנוב חיה בכל מי שמבקשת להשמיע קול נשי־יהודי בעולם שעדיין נאבק לשמוע.
כהנוב אמרה פעם כי בכל פעם שחשה רחוקה ובודדה, אמרה לעצמה: “את שייכת לשיירה של סבא משה.”
גם אנחנו שייכים לשיירה הזו – אך עלינו לזכור שהיא אינה שיירה של גברים בלבד. היא גם השיירה של שרה, של רבקה, של רחל, של לאה, ושל נשים בנות זמננו, הממשיכות לכתוב את סיפור העם בדרכן.
חייה של שרה הם חיי כולנו – חיים של אמונה, של מסירה, של קול שלא מפסיק לדבר.
שבת שלום.
