לצאת מהבור: בין הסתגלות ליוזמה
פרשת וישב
פרשת השבוע מזכירה לנו שגם מהמקומות הנמוכים ביותר אפשר לצאת, אם אנו מוכנים לקחת אחריות על גורלנו, ומזמינה אותנו לחשוב מחדש: באילו תחומים בחברה שלנו לא מספיק רק "להסתדר"? איפה נדרשת אזרחות אקטיבית או יוזמה חברתית? איפה צריך להתאמץ כדי ליצור תיקון אמיתי בחיינו ובחיי אחרים?
בפרשת השבוע אנו לומדים להכיר את דמותו של יוסף, המתגלה כאדם ברוך כישרונות, בן מועדף על אביו, ישר, חרוץ, וכמובן גם "יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (בראשית, לט, ו). בכל מקום שהוא נמצא הוא מצליח: בבית אביו, בבית פוטיפר "וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי" (שם, ב), ואפילו בבית הסוהר, ונדמה שכישרונו הטבעי מושך אליו הצלחה כמעט באופן אוטומטי "וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (שם, ג).
אבל לצד ההצלחה, משהו חסר. יוסף מצליח בתוך כל סיטואציה שאליה הוא נקלע, אך הוא כמעט אף פעם לא מצליח, או אולי לא מנסה, לשנות את תנאי המציאות עצמה. הוא יוצא מן הבור רק כי אחרים מוציאים אותו "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר" (שם, לז, כח). כעבד, אינו נוקט פעולה להשתחרר, וגם כאסיר, הוא אמנם נהיה “האסיר האחראי”, אך נשאר אסיר. יוסף מגיב למציאות, מתפקד בתוכה באופן מופלא, אבל אינו יוזם שינוי עמוק בה.
בין סיפורי הפרשה המתארים את קורותיו של יוסף מופיע סיפור נוסף, סיפור יהודה ותמר, אשר מציג אופן התמודדות אחר: תמר נישאת לבנו של יהודה, ער, אך זה מת לפני שנולדו להם ילדים. יהודה משיאה לבנו השני, אונן, אך גם הוא מת. יהודה מחויב להשיאה לבן השלישי, שילה, אך מפני שהוא חושש לחייו של הנער, הוא מבקש ממנה לחזור לבית אביה ומבטיח להשיא אותם בעתיד, כששילה יגדל "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו" (שם, לח, יא).
בחלוף הזמן, תמר מבינה שיהודה לא מתכוון לעמוד במילתו, ומחליטה לעשות מעשה: היא מתחפשת לזונה ופוגשת את יהודה עצמו, שמקיים עימה יחסים. כערבון לתשלום היא מבקשת ממנו אמצעים מזהים – חותמתו ופתילו. לאחר מכן, כאשר עבדו של יהודה חוזר להשלים את התשלום, לא ניתן לאתרה.
כעבור שלושה חודשים, כשהריונה של תמר מתגלה, יהודה שומע על כך ומצווה להענישה. היא שולחת אליו את הערבון, והוא מזהה את חפציו ומודה פומבית בטעותו "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי" (שם, כו). יהודה מחזיר אותה לביתו לחיות ככלתו, והיא יולדת את ילדיהם, התאומים פרץ וזרח, כאשר פרץ יהיה לימים אחד מאבותיו של דוד המלך.
כפי שניתן לראות, בניגוד ליוסף, תמר אינה מסתפקת בלשרוד את התנאים שנכפו עליה. היא אינה מוכנה לחיות את חיי "האלמנה הכי טובה" שהיא יכולה, אלא מחליטה לשנות את מציאות חייה. היא פועלת ויוזמת, גם במחיר של לקיחת סיכון אישי.
נכון, תמר בוחרת בתחבולה, שהיא לא בהכרח הדרך הראויה, אבל חשוב לזכור: תמר פועלת בעולם שסגר בפניה כמעט את כל האפשרויות. אין לה כוח, אין לה מעמד, אין לה יכולת לתבוע את זכויותיה ולא מערכת שתגן עליה, ולמרות זאת היא מגלה אומץ רב בחתירתה לצדק.
עד כאן הסיפור. ובמציאות? במציאות רבים מאיתנו חיים כמו יוסף: עושים את המיטב בתוך מה שיש. מסתגלים, מצטיינים, מנווטים בתוך מערכת לא פשוטה, כלכלית, חברתית, אזרחית. אנחנו יודעים "להסתדר", אפילו אם לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו תקועים בבור או בבית סוהר מטאפורי.
סיפור תמר ויהודה מלמד אותנו שלפעמים ישנם רגעים שבהם להיות "יוסף" פשוט לא מספיק, וצריך דווקא להיות "תמר": לזהות את המקומות שבהם המציאות אינה צודקת, לקחת יוזמה ולפעול לשינוי.
פרשת השבוע מלמדת אותנו שלכל אחד ואחת יש את היכולת להשפיע על גורלו או גורלה, לשנות ולתקן. מי ייתן שנדע למצוא את האומץ ואת הדרך הנכונה לעשות זאת.
שבת שלום.
