לוותר על חלק מהחירות והמרחב בשביל הטוב והחירות שבעתיד
פרשת צו ושבת הגדול
בשעה שנכתבות מילים אלה עוד לא ברור איך ייראה ליל הסדר הקרוב.
משפחות רבות שנהגו להתכנס בהרכב אחד, במקום מסוים ובהובלת אדם מסוים יתכנסו השנה בהרכב שונה או מצומצם, במיקום קרוב יותר למרחב מוגן – והובלת הסדר ומנהגיו יוטלו במקרים רבים על מי שבעבר ראו עצמם כמשתתפים בלבד.
הרגע המשפחתי, שבדרך כלל מתאפיין בתחושת יחד, חיבור בין דורי וביטחון בעתיד – יצויין השנה בצל מלחמה שהיקף השפעתה על העורף חסר תקדים. לא רק היעדרם של מי שבמילואים ובתפקידי ביטחון, לא רק שינויים הנוגעים למי שהם או קרוביהם או ביתם נפגעו מן המלחמה, בימים אלה הדרך והשטח הפתוח הפכו להיות מרחב שיש בו סכנה יתרה.
בתרבויות רבות, מרחבים וזמנים של מעבר וגבול נחשבים לרגישים במיוחד: מזוזה מגינה על פתח הבית, על המעבר בין "פנים" ל"חוץ", זוגות רבים בוחרים לישון בלילה שלפני החופה בנפרד או להסתיר את הפנים בהינומה, ביאליק כתב על "עת רחמים בין השמשות", ואפילו בצבא יש תנאים מיוחדים לכוננות דמדומים וכוננות עם שחר.
גם הכניסה לתפקיד חדש היא מצב לימינאלי כזה. פרשת "צו" מסתיימת בשבעת הימים הטקסיים של המילואים – מינויים והקדשתם של אהרן ובניו, המזבח ובגדי הכהונה, לתפקיד ולשירות בקודש.
אין הכוונה למילואים במובן של ימינו. מינוי (או הקדשה) של אדם לתפקיד נקרא בלשון המקרא 'למלא את ידו' – כאילו מניחים בידיו את האחריות והסמכות הנדרשת לביצוע (ו'תופסים מקום' שהוא היה יכול למלא בדברים אחרים אלמלא התפקיד). ולכן הקורבנות המוקרבים בטקס נקראים אילי המילואים, ושבעת הימים שהוא נמשך נקראים ימי המילואים.
בסדרת פעולות טקסיות לעיני העדה כולה, משה לוקח את אהרן וארבעת בניו, רוחץ ומלביש אותם.
משה – הנביא – משמש בעצם כהן עבור אהרון ובניו. הם סומכים ידיהם על הפר ושני האילים ככל אדם שמביא את קורבנו אל הכהן בתקופת המקרא – ומשה שוחט את הקורבנות, מזה (מטפטף) מן הדם, ומבצע את הטקסים של משיחה בשמן וחיטוי בדם קורבנות, להקדשת המזבח, הכהנים ובגדי הכהונה.
ניתן לראות בכך מעין חניכה של אהרון ובניו – משה מראה ומדגים להם כיצד לבצע את הקורבן הראשון שלהם – מנחה אותם בסמיכת הידיים על ראש הבהמה, מראה איך להרכיב את הבשר והלחם (חלות מצות, למעשה), איך להניף את "חזה התנופה" שהוא אחת ממתנות כהונה (החלקים שמקבל הכהן) וכן הלאה. חוקי הקורבנות שהתגלו בפרקים הקודמים ניתנו במילים, אבל יש דברים שאי אפשר ללמוד רק מהסבר.
השנה – כמו בפסח לפני שש שנים, כשהקורונה נכנסה לחיינו – יהיו רבים שיערכו את ליל הסדר כשלראשונה הם מובילים את המשפחה, או שרק חלק ממי שבדרך כלל ציינו איתם את הסדר נוכחים. חלק מאיתנו יחזרו בדיוק על מה שעשו וראו את הסבים והסבתות עושים בשנים קודמות. חלק ישנו ויוסיפו משלהם, או יורידו את מה שנראה להם פחות שייך ומובן. החוויה – שעוברת גם במילים אבל גם במעשים ובזיכרונות – תתעצב מחדש וגם תמשיך את מסורת הדורות.
חירות אמיתית תתעצב בחג מתוך חיבור ליסודות איתנים של שייכות, לצד היכולת לבטא את עצמנו וערכינו, להתאים למצב, לשנות ולהתחדש.
בסוף טקס המילואים מנחה משה את משפחת הכהונה הראשונה: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת-יֶדְכֶם."
כחלק מטקס המעבר, על אהרון ובניו להישאר בתוך המתחם המקודש למשך שבעה ימים. אמנם, פירוש רמב"ן מבקש להגביל את החובה הזו לשעות העבודה, אך רוב הפרשנים אינם הולכים בדרך זו. בשבעת הימים של המעבר מאנשים רגילים לבעלי תקפיד שישרתו בחנוכת המשכן עליהם להישמר במיוחד. בשעה שמחוץ לחצר המשכן טומאה וטהרה מתקיימים בערבוביה, הם – שמתכוננים לשרת בקודש, צריכים להתרחק מן האפשרות למגע עם טומאה (שמהווה סיכון לתפקידם – ולכן אף לחייהם). זהו המרחב המוגן שלהם, הגבלת התנועה פוגעת בחירות שלהם באופן זמני, אבל היא שתאפשר להם לממש את יכולותיהם ואת תפקידם בעתיד. אין זה אומר שהעתיד בטוח (מי שיודע את המשך הסיפור – מבין שטרגדיה צפויה להגיע), אבל אהרון ובניו – אולי קצת כמונו – צריכים לוותר על חלק מהחירות, על חלק מן המרחב, להגביל עצמם ולהגן על עצמם – בשביל הטוב שבעתיד.
והלוואי שהעתיד הזה, ימים של עוז ושלום וחירות, יבוא בקרוב.
שבת שלום.
