בדרך כלל כשסופרים משהו זה סימן שאכפת. סופרים את הילדים לראות שכולם יצאו מהרכב. סופרים כמה שעות עברו מאז שהוא התקשר. סופרים כמה ימים עד שהחייל יחזור הביתה.
סופרים גם כשרוצים להתגאות. סופרים כמה הגיעו לאירוע. כמה תארים יש לבן. כמה הרוויחה בעסקה. החברה המערבית המודרנית באובססיה ממספרים. כמה כסף, כמה זמן, כמה כמה כמה. אבל מסתבר שזה לא חדש: השם של ספר במדבר באנגלית הוא “מספרים” (Numbers)! וזאת כיון שהפרק הראשון, שהוא פרשת השבוע שלפנינו, פותחת בספירת בני ישראל. “שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם–בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל–תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן״.
ספירת בני ישראל היא הכנה לקראת הכניסה לארץ ישראל והערכות לקרבות הצבאיים הצפויים. המפקד מסמן את המעבר מקבוצת עבדים וערב רב לקבוצה מאורגנת, לוחמת וחופשית. ישנו דיון הלכתי האם מותר בכלל לספור את בני ישראל ולאיזה צורך, שהרי נאמר בהושע ב׳ 1 “וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִמַּד, וְלֹא יִסָּפֵר;” רש”י אומר שזה בגלל החשש מעין רעה. יתכן. אבל יתכן כי קיים חשש גדול יותר –שהאדם יהפוך למספר בלבד ויאבד ממהותו ומערכו, שהרי הספירה נותנת מענה כמותי, לא איכותי. ויתכן שהחשש הוא שכשמתחילים לספור אז מתחילים להסתבך. יש את אלה שסופרים, ויש את אלה שלא סופרים. בתקופת המקרא ספרו רק את אלה הכשירים לצאת למלחמה. ומה עם כל השאר?
אנחנו הנשים כבר רגילות שלא סופרים אותנו. לא למניין התפילה ולא לקידום בעבודה. גם הערבים לא נספרים אלא אם הם “נוהרים לקלפיות”. את הפליטים מאפריקה הפסיקו מזמן לספור (אחרי שהעלימו אותם לחולות). את ניצולי השואה עוד סופרים אבל רק לאחור – את מספרם ההולך וקטן, לא חלילה לצורך העברת הקצבאות המגיעות להם. מי שנספר הוא בעל ערך… ומי שלא? אם לא סופרים אותי, משמע אני לא קיים?
מפקד אוכלוסין הוא כלי והוא גם כוח. הוא כלי הערכות ותכנון והוא גם ביטוי לכוח – הכוח לקבוע מי סופר ומי נספר. ומי לא. נשים, זקנים, נכים, מזרחים, זרים, ערבים… כרגיל, החלשים והשונים, המוחלשים והשוליים. אותם לא סופרים. בכלל יש תחושה בזמן האחרון שאותנו – האזרחים הפשוטים – כבר אף אחד לא סופר. כשהאדם לא מרגיש שסופרים אותו, שני דברים עלולים לקרות: או שהוא נהייה אדיש ומנותק או שהוא נהייה קיצוני ובועט. כשהמערכת לא לוקחת אותי בחשבון– בנרטיב הלאומי, בחלוקת המשאבים, בשיח הציבורי – אני עלולה להפסיק לדפוק חשבון למערכת.
המשך הפרשה מפרט את הארגון המדויק של עם ישראל במחנות סביב המשכן. “אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ.” (במדבר ב׳ 1-2). שבט יהודה קדמה מזרחה, שבט ראובן תימנה, וכו וכו’. במעגל הקרוב לצלחת הכוהנים והלווים. במעגל החיצוני השבטים. ומחוץ למחנה הטמאים, המנודים, המסכנים.
כל שבט ודגלו, תכונותיו וייחודיותו. נגמר עידן קבלת התורה בהר סיני ובו “כאיש אחד בלב אחד”. עכשיו זה כל שבט לעצמו. היתרון? כל שבט ותרומתו הייחודית לעם ישראל, וביחד אנחנו חזקים יותר. והחסרון? כל שבט מושך לכוון שלו, מנסה להנחיל את דרכו, משתלט על השיח, רומס את המעיזים להתנגד, סותם פיות בפייסבוק….
מאז ומעולם הרבו מחלוקות בישראל. ממלכת ישראל וממלכת יהודה, בית הלל ובית שמאי, פרושים וצדוקים, ימין ושמאל. אבל ההלכה נקבעה לפי בית הלל “מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן“. לפי התלמוד הבבלי (עירובין י״ג) ההלכה נקבעה לפי בית הלל לא בגלל שהם חזקים יותר או צודקים יותר. אלא בגלל שהם צנועים יותר (נוחים ועלובים אפילו, כדברי הגמרא), והם לא רומסים את הדעה המנוגדת. להפך – הם נותנים מקום לכל הדעות, אפילו לפני דבריהם שלהם. מכאן שהבעיה היא לא עצם קיום המחנות בחברה שלנו, אלא כיצד מתייחסים זה לזו בתוך המחנה ומחוצה לו.
תפקידו של מנהיג – ממשה רבינו במדבר ועד לבנימין נתניהו בהווה – אינו (כדברי יהודה ברנדס) “להשליט את דרכו ודעתו על הכלל.” תפקידו של מנהיג הוא “לנווט את מחנה ישראל כך שכל שבט ושבט, כל מחנה ומחנה, יוכל לשאת את דגלו ברמה, כך שלא יכחישו ולא ימעטו זה את זה, אלא יתרמו כל אחד את ייחודו המבורך לתועלת הכלל”. תפקידו של מנהיג הוא לספור אותנו. כל אחד ואחת מאיתנו.
אך מה לעשות שאנחנו תקועים עם מנהיג שלא חזק בחשבון?
נגה ברנר סמיה היא סמנכ”ל בינ”ה התנועה ליהדות חברתית
