בין שני הרים
פרשת כי תבוא
״היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, זה היה עידן הטיפשות;
היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים של חושך.
היה זה אביב התיקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי״
(צ׳רלס דיקנס ״בין שתי ערים״)
עמדו נבוכים. חוששים, חסרי ודאות מול הארץ. ציווה עליהם משה את מצוות הביכורים. לימד אותם לומר תודה. להביא לכהן הגדול את פירותיה של הארץ המובטחת מלווים בברכה. ״גדול הוא מי שאומר בביכורים ממי שמביא. שהמביא עושה מצווה אחת, והאומר עושה שתיים: מביא ומודה״. למדו שפה חדשה. חזרו על המילים. הפכו פרי לסיפור וברכה לתודעה.
ביקש ללמדם ברכה ותוכחה. הורה להם לעלות על שני הרים. שישה שבטים על כל הר. חציים יעמדו על הר הברכה- גריזים, וחציים על הר הקללה- עיבל. הלווים, הקול והסמכות האלוהיים יישארו בתווך, ביניהם, בעמק למטה. יברכו הלווים ופניהם לגריזים יענה כל העם אמן. יקללו ופניהם לעיבל יענו כולם אמן שוב.
זו הברית השלישית בין האל לעמו, הפעם בארץ המובטחת. לא עוד ברית היראה והפחד למרגלות הר סיני. לא עוד ברית הזיכרון והציווי מול משה בערבות חורב. זוהי ברית אשר ביסודה בחירה יומיומית בין ברכה לקללה. העם הפעם עולה על ההרים והאלוהות נשארת למטה בעמק. האלוהות הפעם אינה עוד שיא נשגב ורגעי כסופת ברקים חולפת במדבר אלא שגרה יומיומית מתמשכת בארץ. היא מצויה בליבו של כל סדר חברתי, כלכלי ומוסרי. היא חלק מקדושת החיים, שגשוג, שלום פנימי, ערבות הדדית וצדק. זוהי אלוהות אנושית, מודעת ומחוברת לארץ אשר הובטחה לעם כמרחב לבחירה מוסרית מתמדת. הבחירה בתורת המוסר היא סוד הקשר בין העם הנבחר לארץ שהובטחה לו. בלעדיה אין לו בה זכות קיום. היא הזכות והחובה. הברכה או הקללה.
עם נבחר לא מלשון מורם אלא משום שידע לממש את זכות הבחירה. ״הילכה התורה בין העמים״, סיפרו חז״ל, ״באה לעשיו ונענתה בשלילה, לישמעאל ולא נתקבלה, לעמון ולמואב וסורבה, עד שבאה לישראל. אמרו פה אחד: נעשה ונשמע״. בחרו בתורת המוסר האלוהי.
ארץ מובטחת לא מלשון ביטחון אלא מלשון ההבטחה שהיא נושאת בתוכה. ״השקיפה ממעון קדשיך״ מבקש משה מהעם. בית הוא ראי של היושבים בו, חלון לנפשם. הארץ היא השתקפות העם החי בתוכה ותקבע גם את השקפת עולמו. יחיו זה עם זו בשקיפות, אמת וכנות תהיה הארץ ״זבת חלב ודבש״ מבורכת. יתעלמו, יתכחשו או יתעללו זה בזו, תהפוך ל ״אוכלת יושביה״, ארורה.
הבחירה היומיומית היא האלוהות, מהות החיבור בין העם לארץ. היא זכות שנושאת בתוכה אחריות כבדה. היא יסוד כל מעשה יומיומי הנוגע בכל תחומי החיים ובכל רגע, גדול וקטן, היא דרך חיים על כל הישגיה קשייה ומהמורותיה. היא חומלת ואוהבת וגם תובענית וקפדנית. ותרנית ובלתי מתפשרת. מורכבת מעליות ומורדות. היא המאמץ והסיפוק להגיע לפסגה והכאב והקושי של הנפילה במדרון. היא כל הזמן ובכל מקום.
נעמדו על ראשי ההרים. נדרשו לבחור בין הביכורים והברכות המוקדשים לנדיבות ולחמלה לבן הבכורים המוקרבים לחינם ברגע מקולל של עקשנות וקושי לב. לבחור בין עושר ופריחה לבין רשע ובצורת. בין מקום מבורך הנבנה על יסודות של מוסר, אמונה ופתיחות לבין הנכלולי והמקולל של מעשים נפשעים בסתר. הקשיבו ללוויים עמוק בתוכם.
שוב בא אלול. נזכרו בדור המייסדים שבחרו עבורם את הארץ ובחרו לחדש בה את השפה העתיקה. יום אחד גילו בה את המילה חלום. אז הבינו שבחר בהם לחלום.
שבת שלום.
