אני חושב עליה בכאב גם שנים אחר כך, מנסה להשתחרר מהטראומה ולהמשיך כרגיל. הם בוודאי ימשיכו בחייהם, אולי יחיו עם רגשות אשם מסוימים ואולי לא. אבל היא, האישה ההיא, היא לעד ״תִּשָּׂא אֶת-עֲוֹנָהּ״.
וְנִקָּה הָאִישׁ, מֵעָוֹן; וְהָאִשָּׁה הַהִוא, תִּשָּׂא אֶת-עֲוֹנָהּ (במדבר ה׳ ל״א)
המילים האלה מכאיבות לי, שוב ושוב הן מכאיבות לי. אני קורא ולא מאמין שהתורה, שאני כל כך אוהב ומעריך, תפסוק בחדות גורל כל כך אכזר.
בהקשר של פרשת השבוע, פרשת נשא, מדובר בדיניה של אישה סוטה. כלומר, אישה נשואה ש’מעלה מעל’ בבעלה. לא ברור לגמרי למה הכוונה ב׳מעלה מעל׳, אבל הפרשנות המקובלת היא שמדובר בבגידה שבגדה בבעלה מבלי שהוא יוכל להוכיח זאת. אם אין עדות שקיימה יחסי מין עם איש אחר, נאסר על בן זוגה לקיים עימה יחסי מין – עד שלא יקח אותה לבית המקדש ושם היא תעבור טקס משפיל שכולל שתיית ‘המים המרים המאררים’, אשר אמורים להזיק לה במקרה שאכן בגדה, או לחלופין להוכיח את חפותה. כל זאת, כאמור – כשאין שום הוכחה שביצעה איזשהו פשע או חטא.
מיותר אולי לציין שאין טקס מקביל למקרה בו הבעל בוגד באשתו. הוא לא יילקח לבית המקדש, הוא לא ישתה מים מאררים, הוא לא יצטרך להוכיח את חפותו. הטקס הארור הזה הוא משהו שעושה גבר לאשתו, מתוך יצר של קנאות ושל בעלנות, כלומר התחושה שאשתו היא רכושו.
התורה, שלפעמים מסתפקת ברמיזות ובמשלים עדינים, במקרה הזה אפילו מציינת את מניעיו של הגבר בפירוש! ״זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה, וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה׳ וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת״ (במדבר ה׳ כ״ט-ל׳). כלומר ברור ומפורש לנו בטקסט שהמניע לכל הפרוצדורה החד צדדית והכוחנית הזו, היא קנאותו של הגבר.
אבל האם להלין על כך שהתנ״ך הוא טקסט פטריארכלי, באנו? הלא זאת כולם יודעים, וממילא ברור לעיניים חילוניות שעם טקסטים קשים כאלה צריך להתמודד בכאב, ולפעמים בביקורת.
״וְנִקָּה הָאִישׁ, מֵעָוֹן; וְהָאִשָּׁה הַהִוא, תִּשָּׂא אֶת-עֲוֹנָהּ״. הפסוק מנוסח כפסיקה משפטית המסיימת משפט פלילי או אזרחי, ופוסקת כאמור לטובתו של האיש. גם אם נמצא שהגבר חשד באשתו לשווא, הוא מנוקה מאשמה והיא נאלצת לשאת את עוונה. והתלמוד הירושלמי (סוטה, ט׳) מחדד: ״ונקה האיש מעון. אימתי האשה נושא את עוונה? בזמן שהאיש נקי מעוון״.
אבל המילים שמסיימות את הפרק מהדהדות דווקא לכאב אחר, שורף ופוצע לא פחות. השבוע נחשף כי ארבעה חשודים באונס קבוצתי של בת 17 שוחררו לביתם לאחר שהפרקליטות התקשתה לגבש נגדם כתב אישום. הנערה, כך מדווח, נמצאת במצב נפשי קשה מאוד ואפילו אושפזה בשל כך. אחת הסיבות שהוחלט לשחרר את החשודים לביתם, היא כיוון שלא התאפשר לערוך עימות בין הנאנסת ובין תוקפיה. הנערה, מצד, סיפרה לפרקליטיה שהיא זוכרת כל פרט ורגע מהאונס האיום, ושאין אפילו שנייה אחרת שאינה זוכרת.
אני איני עורך דין ואיני שופט, אבל עשיתי לי הרגל להאמין לכל מתלוננת באשר היא. אחוז תלונות השווא על פשעי מין הוא מזערי, כך על פי כל גורם מקצועי. אחוזי ההרשעה והענישה של גברים אף הם נמוכים, ותיקים רבים מנשוא נסגרים מסיבות שונות ומשונות, המשונה שבהן היא ״חוסר עניין לציבור״.
אני חושב על אותה בחורה פצועה שמחכה שהפרקליטות ״תגבש כתב אישום״, ביטוי קר כאזמל שכזה. היא עשויה לחכות חודשים רבים ואפילו שנים עד שתראה שתוקפיה מובאים לדין ואז משוחררים לביתם. אולי יגרמו להם ״להתנצל״, כמו שקרה השבוע עם תוקפי בת ה-17 מהרצליה, ואולי לא. מה שווה ההתנצלות הזו עבורה? באיזה עולם מעוות התנצלות יכולה לכפר או לסייע במשהו לאישה שחיללו את גופה ואת נפשה בצורה הכי איומה שאפשר לדמיין?
אני חושב עליה בכאב גם שנים אחר כך, מנסה להשתחרר מהטראומה ולהמשיך כרגיל. הם בוודאי ימשיכו בחייהם, אולי יחיו עם רגשות אשם מסוימים ואולי לא. אבל היא, האישה ההיא, היא לעד ״תִּשָּׂא אֶת-עֲוֹנָהּ״.
ירין רבן הוא מורה לפילוסופיה יהודית בישיבה החילונית בתל אביב של בינ״ה – התנועה ליהדות חברתית
