הדברים נכתבים ערב ראש השנה תשע”ז וביום מותו של הנשיא ה-9 של מדינת ישראל, שמעון פרס ז״ל.
***
פרס נהג לאמר כי אופטימיים ופסימיים מתים אותו הדבר – הם רק חיים בצורה שונה. וברוחו זאת אבקש לקרוא את פרשת השבוע, פרשת ניצבים.
פרשתנו נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. זהו על פי המסורת גם חג בריאת האדם. מדרשים רבים נכתבו על החיבור בין הפרשה לימי תשרי, אולם לי נראה שהחיבור טמון בפסוק י”ט המפורסם בדברים ל׳:
הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ.
מה המשמעות של “ובחרת בחיים”? דרך אחת היא לקרוא כפשוטו, שכר ועונש. בידך האדם זכות הבחירה, אם תקיים את מצוותי תחיה ואם לא אז תמות ולכן ראוי שתקיים את המצוות ותבחר בחיים. אך קריאה זאת היא קריאה פסימית, קריאה המתאימה יותר למנהיגות הנוכחית שלנו, לאלו המאמינים שהחיים עצמם הם המקסימום שאתה יכול לבקש ותגיד תודה שגם את זה קיבלת.
אני מבקש להציע שתי קריאות נוספות:
“ובחרת בחיים – למען תחיה”, את החיים האלה, שאתה חי אותם כאן ועכשיו על פני האדמה. או ברוחה של מסכת חגיגה במשנה, ׳אל תשאל מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור׳. אל תתבוסס בכשלונות העבר או תתרפק על הנוסטלגיה נוסח “אמרים שהיה כאן שמח לפני שנולדתי”. אל תחיה בציפייה מתמדת לעולם הבא או למשיח או סתם לפנסיה או שהילדים יגדלו או זכיה בלוטו. תראה את הטוב במה שיש כאן מסביבך, את היופי שבכל יום, את השמחה של הדברים שאתה עוסק בהם עכשיו.
קריאה נוספת אותה אני מציע לכבוד חג בריאת האדם – ובחרת בחיים, באלו החיים סביבך, המשפחה, החברים, אנשי עירך והאדם באשר הוא אדם. במדרש של ביאליק לאותו איסור ממסכת חגיגה הוא משיב לשאלה “מה למעלה מה למטה” את התשובה הפשוטה – “רק אני ואתה”. כלומר כל מה שחשוב הוא אנחנו החיים כאן והאיזון שנוצר ביחסים ביננו בעולם הזה בו “שנינו שקולין במאזניים בין הארץ לשמיים”.
אי אפשר שלא להזכר בהקשר זה באחת מאגדות התלמוד המפורסמות. במסכת כתובות מופיע הסיפור על רב רחומי שהיה לומד כל השנה בישיבה במחוזא הרחוקה, והיה רגיל, פעם בשנה, בכל יום כיפור להגיע לבקר את אשתו. באותו יום כיפור שקע רב רחומי בסוגיה שלפניו ולא שם לב שהגיע הזמן לצאת לביתו. אשתו כבר כל כך הרבה שבועות מחכה, כבר החלה להריח את ריחו, לדמיין אותם יושבים בערב מול ירח מתמלא של שליש תשרי ונכנסים אחר כך יחד למיטה. והיתה מחכה ומחכה והוא לא בא, עד שנשרה דמעה מעיניה ובאותו הרגע, כך מספרת לנו האגדה , קילומטרים רבים משם פחת הגג תחת רב רחומי ונפל ומת.
באגדה הנפלאה הזאת, שלא סתם מסופרת גם היא על ימי תשרי, יש ביקורת נוקבת על הרבנים שמרוב שהתאהבו בלימוד התורה שכחו את החיים עצמם ואת החיים סביבם, הופעתו של הסיפור בתוך פרק העוסק בחובתם של תלמידי תורה לקיים יחסי אישות עם נשיהם הופכת את הביקורת כאן לקשה אף יותר- דמיינו לכם שבדיוק היה עסוק רב רחומא בלימוד ההלכה הזאת כאשר בשל הלימוד עבר עליה עצמה. ובכך לא רק שפגע באשתו ובעצמו אלא גרם לקריסת הגג של בית המדרש עליו ישב, משל לקריסת כל התשתית הרוחנית למענה נבנה גג זה מלכתחילה.
כמה פעמים בחיינו אנו נוהגים כך, חושבים על רעיונות גדולים, על תוכניות גדולות מהחיים, אידאולוגיות שיטיבו איתנו ועם באי ביתנו, קובעים הלכות אשר יתקנו את עולמינו, אך מתוך העיסוק בדברים שוכחים את החיים מסביבנו ופוגעים בהם.
אני מציע שברוח האופטימיות של שמעון פרס ז”ל וברוח פרשת ניצבים נבחר בימי תשרי אלה לשיר לעצמינו את שיר תשרי של רחל שפירא המבוצע בקולה הנפלא של חוה אלברשטיין, ונזכור שגם בתשרי כאשר אתה עסוק בתשובה, בחשבון נפש, בתפילה , בחופשה או בעשייה נזכור לבחור בחיים שעכשיו ובחיים סביבנו:
מישהו חושב עליך ורושם את מעשיך. אז בוא הביתה במהרה עם הרוח הקרירה. בוא הביתה במהרה עם הרוח הקרירה!
ובחרת בחיים! שנה טובה!
ניר ברוידא הוא סמנכ”ל בינ”ה.
