פרשת “דברים- חזון”- יובל לינדן
יש פשט ויש דרש
יש עובדות, מוצקות, אובייקטיביות, היצמדות בלתי מתפשרת לטקסט ולאמת.
ויש פרשנות, גמישה, סובייקטיבית, חופש יצירתי ודרור לדמיון.
תעשו לעצמכם טובה וקחו 4:48 דקות ותאזינו ליצירה המופלאה ‘כנען’ שכתב שלומי שבן וביצע יחד עם הרכב חזק של שולי רנד ורביד פלוטניק.
עכשיו נפתח תנ”ך בפרשת השבוע שלנו, פרשת דברים, וננסה להבין איפה המדרש של רבנו, שלומי שבן, מתקיים- בעולם הפשט או הדרש.
אז נענה בקול ברור- ברור שדרש.
משה הרי בכלל לא נמצא עם המרגלים בדרכים, י(הושע בן נון) ו- כ'(לב יפונה) אמורים להיות בכלל הטובים והמאמינים בסיפור ולא מחרחרי הצרות, המסע שלהם לקח 40 יום ולא שלושים ימים ושלושים לילות וכל השימוש בשמות קוד והדיבור על “הפיקוד” זה כבר בכלל השלכה מודרנית של החברה הישראלית ולא קשור לסיפור התנכ”י.
וואלה, צודקים.
אבל שבן עושה לספר דברים בדיוק מה שספר דברים עושה לספר במדבר.
דרשנים לאורך הדורות התייחסו לפערים המשמעותיים בין הסיפור המוצג בספר במדבר בפרשת שלח ובין הגירסה המאוחרת יותר בספר שאנו פותחים בשבת זו- פרשת דברים. ההבדל המרכזי שהעסיק את הדרשנים נוגע לשאלה מי בכלל החליט על המשימה הזאת- לשלוח 12 אנשים (המילה מרגלים לא מופיעה באף אחד מהסיפורים והיא בהחלט בקטגוריית הפרשנות השיפוטית) לתור את הארץ ולחזור עם הרשמים שלהם. בספר במדבר זה בבירור רעיון אלוהי שמונחת מ”הפיקוד” על משה והעם בעוד שבפרשת דברים מדובר ביוזמה שעלתה מהשטח וקיבלה מענה שילטוני.
לא סתם פער קטן או שגיאת סופר תמימה. זה פרשנות שמשפיעה על כל הסיפור.
העניין הוא שזה לא רק הפרט הזה ואפילו לא רק הסיפור הזה. כל ספר דברים הוא גירסה ערוכה, מלאת פרשנות, גמישות ודמיון של ארבעת הספרים שקדמו לה. לא סתם היא נקראה בשם “משנה תורה”.
ברשותכם לא אצלול כאן לתיאורי ביקורת המקרא והמחקר ההיסטורי עם תיארוכי הכתיבה של ספר דברים לעומת שאר הספרים. זה לא שזה לא חשוב. כלומר, יש אנשים שזה ממש לא חשוב להם ויש אנשים שזה קריטי עבורם אבל במחילה מכולם- העניין הוא לא במחקר אלא בסיפור.
It’s all about a good story
ולא סתם סיפור טוב אלא אחד הספרים המוצלחים ביותר שנכתבו. בטח כשהוא עדיין זוכה לעיבודים ופרשניות אלפי שנים אחרי שסופר לראשונה.
ומהסיפור הראשוני הדרך לא ארוכה לאחד ממספרי הסיפורים הכישרוניים של ימינו בבואו לתת את הגירסה הישראלית שלו לסיפור. יש בגירסה הזאת המון רבדים והיה אפשר להקדיש עוד כמה עמודים לטובת ניתוח ספרותי שהיה עושה בעיקר עוול אבל אותי תופס בעיקר הסיומת של משה אחרי שהוא מכה בסלע פעמיים ונגזר עליו מה שחבריו אומרים לו שנקבע מזמן-
אני רק יהודי נודד
נולדתי כדי להיפרד
מקדמת דנא ועד לשנה הבאה בירושלים.
אולי שבן צודק וזה ה- DNA הלאומי שלנו. אולי אנחנו לא בנויים לנוח על זרי הדפנה בשיגרה משעממת. אולי זה מה שקורה שלוקחים חבורות של “יהודים נודדים” מרחבי העולם ומנסים לבנות איתם מערכת סטטית. לוקחים אנשים שממשיכים להגיד “לשנה הבאה בירושלים” למרות שהם כבר שם. יוצא לך מדינה שבמקום לחיות את החיים ולחגוג את ההצלחות והניסים שלה הצליחה להכניס את עצמה לטרללת של כמה שנים שמגיעה עכשיו לשיא של חצי שנה של טירוף.
זו דרך ארוכה, עקובה ועצובה
אמן שבסופה נגיע, בחתיכה אחת אם אפשר, לכנען.
