בכל בוקר,בשעה 5:58, ברשתות קול ישראל ברדיו ישנה תופעה מעט יוצאת דופן לעולם התקשורת. בשעה זו בוקעת ממקלט הרדיו הקריאה “שמע ישראל אדני אלוהינו, אדני אחד” וממשיך משם ליתר קריאת שמע המסורתית. המשפט הקצר הזה כל כך מוכר ליהודים ברחבי העולם וטעון בכל כך הרבה משמעות – שמרגש לפתוח את פרשת השבוע, פרשת ‘ואתחנן’, ולמצוא אותו יושב שם כאילו היה עוד פסוק תמים וסטנדרטי.
המפגש עם מקורותיו בספר דברים מזמן לנו את האפשרות לתהות על קנקנו ומשמעותו של הפסוק הסלבריטאי. ניתן לזהות שני מעגלי התייחסות לאלוהים במילים הקצרות בו: המעגל הראשון הוא אלוהים אישי ופרטי שלנו – “אדני אלוהינו”. קריאה זו לעם ישראל היא מעיין הבהרה פנימית לעם ישראל לגבי אלוהי ישראל – אלוהי אברהם, יצחק ויעקב וכן הלאה. המעגל השני אשר מרחיב את יריעת ההתייחסות כבר מדבר על “אדני אחד”. כלומר, כפי שנאמר במקום אחר בפרשה “אתה הראת לדעת, כי ה׳ הוא האלוהים אין עוד מלבדו” (ד’, ל”ה). מרגע זה עובר אלוהי ישראל מהמחוזות הפרובינציאליים של עם קטן במזרח התיכון, ומשתדרג להיות אל אחד ויחיד בעולם כולו – האל שהוא המונותאיזם בהתגלמותו.
לא אכנס כאן לדיון על היווצרות התנועה המונותיאיסטית בעולם ועל תפקידה ההיסטורי של היהדות בתנועה זאת. זהו דיון מרתק אך אני מבקש הפעם דווקא להסתכל על המתח שמוחזק בפסוק הזה סביב תפקידם של היהודים כ”אור לגויים”, מושג חמקמק ובעייתי שתמיד גורם לי כיהודי הומניסטי לנוע בכסאי בחוסר נוחות. כי הרי מה זה בכלל “אור לגויים”? האם זה לא מדיף ריח פטרוני, מתנשא ואפילו חצי-גזעני? מה הופך את העם היהודי למיוחד מבין אומות העולם?
תשובה שנתן ישעיהו ליבוביץ לשאלה כזאת שהופנתה אליו באחד מיני ההתכתוביות הרבות שלו היא:
“הפוטנציאל לקיום מצוות נמצא בכל אדם, ואין ישראל נבדלים מאומות העולם אלא באשר הם מצווים על קיום המצוות. אין הם נבדלים ב”פוטנציאל” אלא בחובה. אם אין ישראל מקיימים את המצוות – אין בהם ייחוד”
(״רציתי לשאול אותך, פרופ’ ליבוביץ״, עמ’ 296).
לשיטתו של ליבוביץ אותו “אור” מדובר אינו נובע מהאנשים אלא מהמעשים שלהם. כמאמר ראש ממשלתנו: יעשו – יאירו, לא יעשו – לא יאירו. ואכן לפני אותו פסוק שמע הידוע מופיעות עשרת הדיברות, המפורסמות גם הן, הכוללות מצוות עשה ואל-תעשה שהן חלק מקורפוס רחב של מצוות הפזורות ברחבי המקרא (וכמובן בתורה שבעל פה הנלוות אליה). אם לא אעשה לי פסל ומסכה ולא ארצח ואגנוב- אני אוכל לטעון שאני “אור” לסובבים אותי. ובהתאמה, אם העם שלי שומר את השבת ומכבד את הוריו אז העם שלי משמש כאור לסובבים אותנו.
העיסוק בקיום מצוות הוא עיסוק מוזר ליהודי חילוני. הרי אינני מקיים את מצוות הנחת התפילין מדי בוקר (אפילו שמבקשים ממני יפה בכניסה לתחנה המרכזית), איני מפריש חלה ואיני מקיים עוד רבים מתרי”ג מצוות – חלק כי איני מסכים איתן, חלק (אודה בענווה) שאיני מכיר וחלק פשוט כי איני רואה סיבה לעשותן. אך כיהודי וכבנאדם, ישנן מצוות רבות שאני מנסה ושוקד עליהן במפגש ביני ובנין הסובבים אותי. מה שמכונה במסורת היהודית – בין אדם לחברו.
דוגמא חילונית הומניסטית אני שואב השבוע דווקא מההאולימפיאדה. אל דאגה, לא השתגעתי ואיני טוען שאנחנו מצליחים להיות אור לגויים בכל הנוגע ליכולת לנוע יותר מהר, יותר חזק או יותר חזק. אני כמובן מכבד מאוד את כל המשלחת הישראלית לריו על הופעתם וייצוגם הספורטיבי – אך הרגע שגרם לי גאווה לאומית (מושג שנזרק הרבה לחלל האויר בשבועיים האחרונים) עוד יותר ממדליות הארד של ירדן ג’רבי ואורי ששון היה דווקא התקרית המצערת בתום הקרב של ששון מול יריבו המצרי, איסלאם אל-שהאבי.
למי שהיה במאדים ופיספס את התקרית אשאיר להתעדכן עצמאית. את מי שרוצה להתמקד שדווקא באל-שהאבי ובהתנהגותו הלא-ספורטיבית אשאיר לעשות זאת בפורומים המתאימים. אבל כשאני מסתכל בסרטון של ששון מהקרב, אני רואה אדם שניגש ללחוץ את ידו של יריבו כמו שעשה בכל קרב לפני ואחרי כן, אני רואה אותו מגיב בכבוד ובאיפוק גם שידו המושטת זוכה בהתעלמות ואני רואה אותו חוזר אחורה וקד קידת כבוד נוספת.
אורי ששון אינו אור לסובבים אותו בגלל מוצאו או דתו. הוא אור כי הוא נוהג בדיוק כפי שמצופה מאדם וספורטאי לנהוג ביריבו – לא פחות ולא יותר. גאווה זו מצטרפת לפרגון על ההצלחה הספורטיבית שלו ושל המשלחת שלו. נאחל לכולנו שנדע ללמוד ממנו ולהתייחס כל אדם באשר הוא אדם בכבוד בלי קשר לדתם, מוצאם או לאומם ולגרום למעשינו להיות אור לסובבים אותנו.
יובל לינדן הוא ראש המכינה הקדם צבאית של בינ״ה ע״ש אריה לובה אליאב
