פרשת נח עוסקת בשלושה עניינים מרכזיים: סיפורם של נח ובני משפחתו הניצלים מהמבול השוטף את הארץ ומחריבה, סיפור מגדל בבל ואילנות היוחסין המתארים את השתלשלות הדורות מבריאת העולם ועד הגחתו של אברם. לכאורה אין קשר ישיר בין שלושת הסיפורים וכל אחד מהם עומד בפני עצמו, אולם קריאתם כסיפור אחד מציגה מודלים שונים לכינונה של חברה ברת-קיימא.
הפרשה נפתחת בכך שנח מקבל ציווי לבנות תיבה ולמלט את בני ביתו ואת החיות השונות מפני חרון אפו של האל המעוניין להשחית את הארץ. בתיאור המקראי נח אינו מנסה לבטל את הגזרה המוטחת, אלא הוא מציית בדממה ומשקיע את מרב מאמציו לבנות את התיבה שתאפשר לו ולמשפחתו לשרוד את התופת. הפרויקט ההנדסי המורכב נעשה בשקט וללא התרסה תוך שפעם אחר פעם מוזכרים נח ובני ביתו כמיעוט נבחר הניצל מהגורל המצפה לשאר בני האדם ששיחתו את דרכם. הם אינם מתריסים כלפי הגזרה אלא עולים בדממה ובאדישות לתיבה, סוגרים אחריהם את הדלת ומחכים שהמבול יעבור. לאחר שנת נדודים על פני מים רבים, יוצאים בני המשפחה אל היבשה. כיאה הם מודים לטוב גורלם ומתחילים בעבודות השיקום: נוטעים כרמים ומגדלים את צאצאיהם. האידיליה של המשפחה השורדת מתנפצת באחת עם חטאו של חם בן נח כלפי אביו והקללה המוטלת עליו. כך, ללא הקדמות, אנו נחשפים לקלונם של נח ומשפחתו ולקריסה המוסרית המהדהדת שלהם לאורך סופו של פרק ח’, שם מציין המקרא את עונשו של חם שלוש פעמים, “עבד עבדים יהיה לאחיו”.
הסתגרות משפחתית אטומה מול התחייבות קבוצתית ריקה
מיד לאחר סיפורם של נוח ובני משפחתו מגולל המספר את אילן היוחסין של בני נח שצאצאיהם מיישבים את המרחב. הרשימה נקטעת בסיפור קצר בן עשרה פסוקים המתאר כיצד בני האדם בוחרים מיוזמתם לצאת למפעל בניה רחב היקף, “ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פי הארץ “(י”א, ד’). מפעל הבניה המורכב מצליח בשל השפה והמטרות המשותפות, אך נקטע באיבו לאחר שהאל ופמלייתו מתערבים ולמעשה מחבלים בעבודה, מתוך חשש לגזילת מעמדם: “ויאמר ה’ הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל יזמו לעשות”. לאחר ההתערבות בני האדם נוטשים את הפרויקט ונפוצים בכל רחבי תבל.
פרשת נח מציגה לנו שני מודלים לכינונה של החברה האנושית. האחד מתמקד בתא המשפחתי המתמודד עם איתני המציאות מתוך הסתגרות ואדישות לרקמה האנושית בה הוא חי. הפורענות מכה במלוא עוזה אך נח ומשפחתו נהנים משלווה בתיבתם המשייטת לה על המים, אולם ההסתגרות אינה מובילה לשלווה אלא להפך: הפגיעה שפוגע חם באביו, התבזותו של נח והקללה, מעידים שהמציאות רחוקה מלהיות אידילית. הסתגרות ללא חמלה במעטה של תמימות אינה מצמיחה איתנות משפחתית – היא סוללת את הדרך לריקבון והידרדרות. גם במודל השני ניתן למצוא טעם לפגם. ההתאגדות המשותפת אינה מהווה ערך העומד בזכות עצמו, ובהיעדרותם של ערכים המתעלים מעליה, אבדנה של שפה משותפת מוביל ביעף לסגירתו של הפרויקט ולהתפזרותם של כלל העמלים.
שני המודלים המוצגים לאורכה של הפרשה אינם מצליחים ומסתיימים במפחי נפש משפחתיים וקבוצתיים. אולם המחבר המקראי אינו משאיר אותנו באפלה: כבר בסופה של הפרשה הוא מתחיל לטוות את ראשית של המודל השלישי, המודל של אברם. את האדישות והאטימות לזולת שהפגינו נח ובני משפחתו יחליפו מאבקים חוזרים ונשנים אל מול מנהגי הסביבה ואל מול האל וגזרותיו. את מפעלי הבנייה הגרנדיוזיים של בני דור ההפלגה מחליפה סדרה של בריתות מקומיות הנשענת על הכרת החובה לשיתוף פעולה על מנת לחיות בשלום ובכבוד. המודל שיוצג בהמשך מראה שבין “עשיה לביתך” לבין מפעלי בניה שאפתניים המשעבדים את האדם קיימת דרך שלישית. זוהי דרך של מעורבות ואחריות הדדית המהווים את היסודות לכינונה של חברה ברת קיימא.
אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה.
