איך נזכור את החשמונאים? מה נגיד לילדינו על חג החנוכה? ירין רבן על קרב הנרטיבים שלא ידעתם שמתנהל ממש עכשיו סביב חג החנוכה – בין מתתיהו החשמונאי, בצלאל סמוטריץ׳ וחגיגות השבעים למדינת ישראל.
היסטוריה היא תמיד עניין של נרטיב. כלומר, של סיפור. העובדות הן חשובות, אבל יותר חשוב הוא איך אנחנו מספרים אותן, מה אנחנו משמיטים ומה מדגישים, ובעיקר – מהם הלקחים שאנחנו גוזרים מתוך ההיסטוריה. גם ההיסטוריונים וההיסטוריוניות הטובים ביותר עושים זאת, שכן סיפורו של העבר אינו רק רצף יבש של אירועים, אלא תנועה חיה של אנשים, מעשים ורגשות.
כך גם סיפור החנוכה, או ליתר דיוק סיפורו של מרד החשמונאים בממלכה הסלווקית (״היוונים״, בלשון המוכרת לנו). נדמה שסיפור המרד של אותה משפחה מודיעינית מהמאה ה-2 לפנה״ס כמעט ולא יכול היה להישאר על דפי ההיסטוריה ללא מחלוקת. זה סיפור עשיר ביצרים ובדרמה, שממש בלתי אפשרי לפרשו בדרך אחת. ובעיקר, זהו סיפור שהביא לשינוי מהפכני בסדרי החיים היהודיים בארץ ישראל, מנתינות סלווקית לעצמאות מדינית, מגזירות דת לטיהור בית המקדש, מאומללות מדינית ודתית לריבונות וגאווה.
אז מהם הנרטיבים של חנוכה?
התנועה הציונית היא זו שהפכה את חג החנוכה לחג הניצחון הלאומי. כך למשל כתב לוין קיפניס בשנת תרצ״ו (1935-1936):
הָבָה נָרִימָה
נֵס וַאֲבוּקָה –
יַחַד פֹּה נָשִׁירָה
שִׁיר-הַחֲנֻכָּה.
מַכַּבִּים אֲנַחְנוּ,
דִּגְלֵנוּ רָם, נָכוֹן,
בַּיְּוָנִים נִלְחַמְנוּ
וְלָנוּ הַנִּצָּחוֹן.
פֶּרַח אֶל פֶּרַח
זֵר גָּדוֹל נִשְׁזֹר,
לְרֹאשׁ הַמְּנַצֵּחַ,
מַכַּבִּי גִּבּוֹר.
הָבָה נָרִימָהאבל סיפורו של חנוכה הוא גם סיפורו של הנס, נס פך השמן הידוע. בקרב הנרטיבים הגדול של ההיסטוריה היהודית, יש מי שבוחר לראות בחג הזה דווקא את סיפורה של הישועה וההצלה האלוהיות. את הבחירה של אלוהי ישראל להושיע את עמו מיד הצורר, ולסייע לו לטהר את בית מקדשו.
שְׁמוֹנָה יָמִים שַׁמְנוֹ נָתַן.
כָּל הָעָם הִתְפַּלֵּא,
מֵאֵלָיו הוּא מִתְמַלֵּא.
כָּל הָעָם אָז הִתְכַּנֵּס
וְהִכְרִיז: אַךְ, זֶהוּ נֵס!
אִלּוּלֵא כַּד זֶה נִשְׁאַר
מִקְדָּשֵׁנוּ לֹא הוּאַר.
גַּם כָּל יֶלֶד, יֶלֶד קָט
יַעֲמֹד כְּזֶה הַכַּד
וּמִלֵּב תָּמִים, טָהוֹר
לְעוֹלָם יַשְׁפִּיעַ אוֹר.
בִּזְכוּתָם שֶׁל הַקְּטַנִּים
גַּם בָּנוֹת וְגַם בָּנִים
אוֹר יִזְרַח מֵאֲפֵלָה
וְתָבוֹא הַגְּאֻלָּה.
כַּד קָטָן, כַּד קָטָן,המחלוקת על פרשנות סיפורם של המכבים ושל המלחמה ביוונים היא דווקא אחת מהמחלוקות השקטות והבריאות שהיו בתנועה הציונית לאורך שנים ארוכות. היום למשל מסעירה את הציבור הישראלי המחלוקת על יום הזיכרון לרצח רבין ועל חלקים גדלים והולכים בציבור הדתי שבוחרים לציין את יום פטירתה של רחל אמנו. קיימת מחלוקת אדירה בנוגע לציון יום הרצח של רחבעם זאבי (גנדי), וגם כמובן סערה בנוגע לאופיו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בקרב הציבור החרדי.
אבל חנוכה, כבר מראשיתה של התנועה הציונית החילונית, נחגג בציבור היהודי בשוני נרטיבי גדול ומשמעותי, ללא ויכוחים אלימים או קשים במיוחד. הציבור הדתי מזכיר את הנס ואת הישועה האלוהית, ואילו הציבור החילוני שם דגש על גבורתם של המכבים ועל התעוזה שלהם להילחם מלחמת ״מעטים מול רבים״.
אבל בראשיתה של התנועה הציונית הנרטיב החילוני היה אף הוא קצת יותר רדיקלי ובועט. כך כותב אהרון זאב בשנות השלושים של המאה ה-20:
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר –
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –
וַיְּהִי אוֹר!
אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִיםלפנינו שיר חילוני למהדרין, שהוא למעשה פרשנות היסטורית וערכית על חג החנוכה ועל מרד החשמונאים. נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו. אנחנואלה שעשינו את הנס, אנחנו אלה שנלחמנו וחצבנו עד דם – אנחנו ולא שרף, אנחנו ולא מלאך. ויהי אור.
אבל זהו בוודאי לא רק שיר שפניו אל עבר ההיסטוריה. פניו צופות עתיד. הוא שימש (ומשמש) להבניית נרטיב חילוני על אודות חג החנוכה לציבור החילוני, מאז ועד היום. משמעותו של החג מובנית כך שיהווה השראה לדורות של יהודים ויהודיות חילונים: היאבקו על מה שחשוב לכם, אל תצפו לנס, אל תחכו לישועה האלוהית.
אין פה, אגב, שלילת האלוהות. השיר לא עוסק בקיומו של אלוהים או ביכולתשלו לבצע נס. הוא עוסק באדם, שלא מחכה שיקרה לו נס. הרוב הגדול של החילונים בישראל דווקא כן מאמין באלוהים כזה או אחר. התודעה החילונית לא בהכרח שוללת את קיומו של אלוהים, אלא פשוט לא מחכה שהוא יעשה את העבודה בשבילנו.
ומה עכשיו?
קרב הנרטיבים על מרד החשמונאים לא נגמר. גם היום המחלוקת נס-גבורה-ישועה-מרד עודנה שרירה וקיימת. אבל בימינו סיפורם של החשמונאים מקבל נופך אחר, שמתאים יותר להוויה הפוליטית הקיימת בישראל.
חשוב לומר זאת, כי זה לא נאמר מספיק: החשמונאים לא היו סתם קנאים לריבונות הלאומית של היהדות בארץ ישראל. הם היו קנאים לאלוהים, לעבודתו ולכבודו. כשמתתיהו החשמונאי שוחט את החייל הסלווקי ואת היהודי שעולה לזבוח למלך על במת עבודה-זרה, הוא זועק לכבודו של אלוהיו:
״ויהי ככלותו לדבר, ויגש איש מבני ישראל לעיני כל הניצבים אל הבמה אשר במודיעין לזבוח זבח כאשר ציוה המלך. וירא מתתיהו, ויחם לבבו ותבער קנאתו על תורת אלוהיו. וירוץ בחמתו אל האיש, וימיתהו אצל הבמה, וגם את הפקיד המית, וינתץ את הבמה. ויקנא לתורת אלוהיו כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא. וירץ אחרי כן בתוך העיר ויקרא בקול גדול ויאמר: מי האיש החרד לתורת אלוהיו ומחזיק בבריתו – יבא אחרי״.
(מקבים א׳, פרק ב׳, כ״ד-כ״ח)
אסור לתת לקנאות הדתית להפוך לסיפור היחיד של חנוכה
כפי שאני רואה זאת, אנו ניצבים בסכנה גדולה היום. הסכנה טמונה באפשרות שדבריו ומעשיו של מתתיהו יהפכו לאידיאל קנאי דתי ולאומי, שמנחה את רוח היהדות ואת הציבוריות הישראלית.
רק לפני שבוע קרא אברי גלעד, איש תקשורת מוערך ובעל רייטינג מכובד, ״להפגין נוכחות אלימה״ בשטחי יהודה ושומרון, ולפעול בצורה אזרחית ואקראית נגד מי שנדמה לנו שבא להורגנו. שלטון החוק וסמכותו נעדרים מדבריו בצורה מדאיגה ביותר. נדמה שאם היה קורא את התיאור מספר מקבים א׳, היה גלעד רואה בפעולותיו של מתתיהו אחריות אזרחית ראויה ולא קנאות דתית ולאומית מסוכנת.
כך גם בתגובה לאחת מההצבעות באו״ם שעסקה בהתנחלות היהודית ביהודה ושומרון, אמר ח״כ בצלאל סמוטריץ׳ את הדברים הבאים:
“לא יכול היה להיות מועד סמלי יותר להעברת החלטה שקרית ומעוותת כזו יותר מליל שבת ומחג החנוכה שמייחדים את עם ישראל ומזכירים לנו את ההיסטוריה המפוארת שלנו, את ההשגחה האלוקית על עם ישראל, את הגבורה היהודית לדורותיה ואת ניצחונם של המעטים על הרבים. תשובתנו לעולם תהיה כשל שמעון החשמונאי: ‘לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו׳״.הציבור החילוני מבקש לראות במלחמתם של החשמונאים אידיאל לריבונות, לעצמאות ולגבורה. אידיאל חילוני בתוכו אדם עושה למען עצמו ולמען החברה שלו, ללא ציפייה לנס.
סמוטריץ׳ מבקש להפוך את פעולותיהם של החשמונאים לאידיאל רוחני ודתי עבור העם היהודי במאה ה-21. עבורו האידיאל הוא של קנאות דתית, של לקיחת מה ששלנו בכל מחיר, של החזרת הכבוד היהודי, לעתים קרובות על חשבונם של מי שאינם יהודים, ושל הציפייה לישועה מידו של אלוהים.
לפי חברו לסיעה ח״כ נפתלי בנט, בסרטון שצילם בדף הפייסבוק שלו לקראת חג החנוכה ב-2014, חנוכה ממשיך להיחגג היום כדי להזכיר לנו דווקא את הנס הגלוי של פך השמן, ובעיקר את התקווה הממשית לבניית בית המקדש השלישי.
לקראת חגיגות ה-70 למדינת ישראל, קרב הנרטיבים של חנוכה נמשך. בגני הילדים, בבתי הספר, מעל דפי הפייסבוק ובנאומיהם של פוליטיקאים ומעצבי דעת קהל. דמויותיהם של החשמונאים ואירועי המרד משמשים אנשים שונים לספר סיפור שונה: גם על החג ועל ההיסטוריה היהודית, ובוודאי גם על העתיד שלנו במדינת ישראל ועל דמותה של התרבות היהודית.
ירין רבן הוא מורה לפילוסופיה יהודית בישיבה החילונית של בינ״ה בתל אביב, וחוקר חילוניות יהודית.