פרשת ראה, הפרשה הרביעית בספר דברים, עוסקת במצוות התלויות בארץ. הפרשה מונה סדרה של חוקים המסדירים את החיים היהודיים בארץ באותה תקופה: ריכוז פולחן האל בירושלים, אזהרות מפני עבודת אלילים והליכה בדרכי הגויים, אזהרות מפני נביאי שקר, חוקים הקשורים ליחס לאביון, למעשרות ולבכורות, לשמיטת חובות ולשחרור עבדים, וכן חוקים הקשורים לשלשת הרגלים. בין המצוות והאיסורים הרבים בפרשה, נמנים גם חוקי הכשרות: בהמות טהורות, המותרות לאכילה, הינן אלה שמעלות גרה, מפריסות פרסה ושוסעות שסע. דגים מותרים הם אלה שיש להם סנפיר וקשקשת.
רבים הטוענים שחוקי הכשרות, המובאים בפרשת השבוע ובמקומות נוספים במקרא, משקפים חברה עתיקה שחלפה זמנה, ושהפרשנות הרבנית לחוקים אלו היא מוגזמת או שאינה רלוונטית לחיים המודרניים במאה ה-21. אך מעניין לראות שהסקרים מראים שישראלים רבים – בכללם גם חילונים רבים – שומרים על חוקי הכשרות (מחקר של התנועה ליהדות מתקדמתמ2008 מראה על 40% מהחילונים שומרי כשרות, מחקר של מעריבמראה על 50% מכלל האוכלוסייה).
אז מה לאדם החילוני ולשמירת כשרות? מה המשמעות של חוקי כשרות בימינו? לדעתי התשובה לשאלה זו טמונה בפרשה שלפנינו. בקריאה מדוקדקת אני מבחינה בכך שפרק הכשרות, בניגוד לשאר החוקים והמצוות, ניתן בתוך מסגרת כוללת של קדושה. הפרק מתחיל באמירה: “כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לה׳ אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר ה׳, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. לֹא תֹאכַל, כָּל-תּוֹעֵבָה (דברים י”ד:2-3). ולאחר רשימה ארוכה של חיות אסורות למאכל, המקרא מסיים באמירה חוזרת: “כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לה׳ אֱלֹהֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ״. (דברים י”ד:21)
ממיסגור חוקי הכשרות במילים “כי עם קדוש אתה” ניתן ללמוד שהסדרת נושא האוכל הינה ביטוי – או אחת הביטויים – לקדושת העם. הכינוי “תועבה” או “טמא” למאכל אסור מרמז גם על היבט רוחני לאיסור. ציות לחוקי הכשרות הינה דרך לבטא את הנאמנות שלנו לאל. על מנת להיכלל בקהילת קודש ה׳ יש לציית לחוקי תזונה מסויימים. חוקי תזונה אלו נועדו לקדש/להבחין בין עם ישראל לבין העמים האחרים. אין הסבר רציונלי, בריאותי, הגייני, אסתטי או כלכלי ברור בפרשה לחוקי הכשרות. יש רק בסיס של קדושה.
כאדם חילוני, חוקי הכשרות המקראיים או תילי התילים של הלכות הכשרות שהתווספו עם השנים, הם לא העיקר עבורי. העניין המרכזי הוא עצם העובדה שישנם חוקים “המקדשים” אותנו, המגדירים אותנו כעם, שהם קשורים לנושא חולין ויומיומי כמו אוכל. קדושת העם אינה מוגבלת לחגים ושבתות, לבתי כנסת ובתי מקדש. קדושת העם מוגדרת בכל יום מחדש – בוקר, צהריים וערב. בכל פעם שאנו חושבים על מה שאנו אוכלים, אנחנו זוכרים מי אנחנו, ומהי זהותנו. הזהות שלנו עגונה בבחירות הפשוטות – מה לאכול ומה לא לאכול – בחירות שאנחנו עושים כל יום, שלוש פעמים ביום. אני בוחרת לשמור כשרות כי אני בוחרת להגדיר את עצמי שלוש פעמים ביום כשייכת לעם היהודי.
יתרה מכך, למרות שלעתים אנו בוחרים לאכול לבד, בדרך כלל טקסי אוכל מתרחשים בהקשר חברתי. אנחנו לרוב אוהבים לאכול בחברותא – עם חברים מהעבודה בצהריים, עם הילדים בערב, עם המשפחה המורחבת בחגים ושבתות ועם מעגלים רחבים יותר באירועים מיוחדים. יש המון מסורת וטקס סביב בישול ואכילה. שמירת כשרות לאדם החילוני אינה בהכרח הקפדה על הלכות כשרות לפרטיהן, אלא היא החלטה להתייחס בצורה מודעת וערכית לריטואלים תרבותיים חברתיים שהינם חלק מחיי היום יום. דרך השקעת חשיבה על מה אני אוכלת, אני בוחרת לרומם את הרגעים הבנאליים, היום יומיים, ולהפוך אותם לרגעים “קדושים”, רגעים של כוונה, של מודעות, של זהות וערכיות.
שמירה על תודעת כשרות היא שמניעה אותי לשאול את עצמי לפני שהמזלג מגיע לפה (או לפני הקנייה בסופר, או ההזמנה במסעדה): מי אני ומה הערכים שלי? האם אני מונעת אך ורק משיקולי רעב ותאבון או שישנם שיקולים נוספים הנכללים בהחלטה מה לאכול, איך ואיפה? הגדרת הכשרות שלי כוללת לא רק את החוקים המקראיים, אלא גם חוקים אתיים וסביבתיים. לכן, השאלות שאני אשאל כדי לקבוע עם המאכל כשר כוללות גם למשל: האם בתהליך ייצור הבשר ניתן יחס סביר לחיות? האם הפועלים שיצרו עבורי את האוכל קיבלו שכר הולם? מה מרחק התובלה של הבשר ממקום שחיטתו עד הצלחת שלי (ומה הנזק הסביבתי הנגזר מתובלה זו)? האם אוכל שאוכלים על צלחת קלקר (או כל חומר אחר שאינו ידידותי לסביבה) עדיין יקרא “כשר”? האם פירות וירקות שהוטבעו בחומרי הדברה נחשבים כשרים (גם אם יש להם חותמת בד”ץ)? ועוד שאלות רבות וקשות שהתשובות עליהן מגדירות אותנו, את זהותנו ואת הבסיס הערכי שלנו. והרי על כך אמרו חז”ל: YOU ARE WHAT YOU EAT.
שבת שלום ובתאבון.
נגה ברנר סמיה היא סמנכ״ל בינ״ה.
