נאומו של משה בפתח ספר דברים מתבצע רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, בשבתם על גדת הירדן המזרחית משקיפים על הארץ. בנאומו זה מבטיח אלוהים לעם שוב את הארץ, ומדבר איתם לראשונה על העידן המנהיגותי שיבוא אחרי ימיו. ספר דברים כולו הוא מעין נאום ארוך של משה, על נושאים שונים ומגוונים. אבל הוא בוחר לפתוח בדברים על היום שאחרי מותו, ועל תפקידה של מנהיגות בעידן ההתנחלות בארץ.
עונשו של משה לא ניתן לו עדיין, ובעצם הוא עדיין לא יודע שהוא לא ייכנס לארץ ישראל. אבל הוא כבר בא בימים, ויודע שלא יוכל לשאת לבדו את המנהיגות בזמן כיבוש הארץ וההתנחלות בה.
ובכן, מה הוא אומר להם? ״לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם״, הוא אומר. ״ה׳ אֱלֹהֵיכֶם, הִרְבָּה אֶתְכֶם; וְהִנְּכֶם הַיּוֹם, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב״. העם נהפך בזמן ההליכה במדבר להמון אדם סואן, ומשה כבר לא יכול יותר לשפוט ביניהם ביעילות. יכול להיות שגם קצת נמאס לו, למען האמת: ״אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם״ (במדבר א׳).
המלצתו: מנהיגות מבוזרת. לא לשים מנהיג אחד דומיננטי בראש, אלא לפזר את סמכויותיו הרבות בין מנהיגים מקומיים: ״הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים–לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם״. תפקידם יהיה לשפוט, להסדיר את הממשל ואת החיים הציבוריים ולנהל את ענייני השבטים.
זוהי הכרעה משמעותית של משה, שכן בכניסה לארץ ישראל הוא יכול היה לומר לעם: מה לכם שבטיכם ופילוגיכם? מה לכם להישאר בבתי אבותיכם ולשמור על הייחודיות והמשפחתיות והשבטיות שאפיינו אתכם עד כה? בואו נפזר את השבטים, נתפזר בארץ איש לחלקה שיבחר בה, ונחייה כעם מאוחד ומאושר ללא שבטים ומחלוקות.
נדמה שמשה יודע, בהכרעתו למנות מנהיגים לשבטים השונים, שפיזור כזה לא יעשה טוב לעם ישראל. ראשית, המלחמה על כיבוש הארץ תהיה הרבה יותר קשה: השבטים הם יחידות לוחמות אורגניות, והם לוחמים הרבה יותר טוב ביחד. שנית, איך ייקבע מי יקבל כל נחלה? משה יישב ויסדר אותם על המפה, משפחה אחרי משפחה, כמו בסידור ישיבה של חתונה? ולבסוף, האם באמת האחדות הכפויה שבפירוק השבטים תועיל לעם ישראל?
ההחלטה של משה לשמור על המבנה השבטי גם אחרי הכניסה לארץ היא החלטה ערכית והצהרתית: בין המדינה ליחיד צריכות להתקיים יחידות ביניים שמאפשרות ליחידים להתאגד, ליצור מערכות של ערבות הדדית ושל תמיכה, לקיים מסגרות חינוך ייחודיות (תוך שמירה על לימודי ה״ליבה״ מהר סיני כמובן) ובעיקר – למנוע מהאדם את הבדידות האיומה שיכולה להיות מנת חלקו אם הוא רק ״אזרח המדינה״ ולא חבר בשום קבוצה או קהילה אחרות.
מרטין בובר כתב על כך בספרו ״נתיבות באוטופיה״:
"החיים הממשיים בין בני-אדם לחבריהם אינם מתחוללים בתוך המדינה המופשטת, אלא במקום חָיוּתה של הצוותא במובנה המקומי, התפקודי, הרגשי והרוחני – בָעֵדָה; חיים ממשיים אלה הם כיום מדוכאים, מדוכדכים, נדחקים הצידה; היצור המלאכותי ששמו ׳מדינה׳ מצץ את הדם מעורקי העדוֹת עד שהוא, בכל טיבו המופשט והאמצעי, שולט בעדות המדולדלת כבעל גוף משגשג, ממש כאילו היה בריאה ולא מלאכת מחשבת״.
המדינה הגדולה והמופשטת, טוען בובר, השתלטה על החיים הציבוריים והיא שואבת מהם את חיותם שנגזלה עם פירוק העדות. הכוונה כאן כמובן לא לעדות אשכנז ועדות המזרח, אלא לקהילות ולקבוצות שהתקיימו בעם ישראל אלפי שנים ופורקו אט-אט עם הקמת המדינה הציונית. כשהאדם נהיה אזרח של המדינה בלבד, הוא מאבד את חיותו לטובת ״בריאתה״ של המפלצת המדינית הענקית והמנוכרת.
״רק מבפנים, על-ידי החייאת רקמתם של התאים, תבוא רפואה והתחדשות. העדה על כל צורותיה צריך שתתמלא מציאות חדשה, מציאות של יחסים ישירים יותר, טהורים יותר, צודקים יותר בין אדם לחברו, כדי שמתוך ליכוד של קהילות אמיתיות תקום קהילה אמיתית הצופה בחיוך אל גלגלי המנגנון המחלידים, הנושרים אחד אחד לגל הגרוטאות״.
בנאומו המפורסם של נשיא המדינה ראובן ריבלין, שכונה ״נאום השבטים״, הוא קורא לשמור על הייחודיות של כל שבט ושבט בעם ישראל, תוך חתירה מתמדת לאחדות אמיתית בין הקהילות. לא נותר לנו אלא לראות בהצעתו זו של בובר ובתביעתו זו נשיא המדינה, את בקשתו של משה רבנו: שמרו על השבטים. לא לפילוג, לקיטוב, לשנאה ולחיכוך של שבט בשבט. אבל הקהילה, הקבוצה, השבטיות – היא אולי לא מפלצת גדולה כל כך כמו שנדמה לנו.
ירין רבן הוא מורה בישיבה החילונית בתל אביב ומנהל האינטרנט והרשתות החברתיות של בינ״ה.
