רְאוּ, מָה רַבַּת-פְּעָלִים עוֹדֶנָּה,
כַּמָּה טוֹב שׂוֹרֶדֶת
בְּמֵאָתֵנוּ הַשִּׂנְאָה.
בְּאֵיזוֹ קַלוּת הִיא מְדַלֶּגֶת מֵעַל מְשׂוּכוֹת גְּבוֹהוֹת.
כַּמָּה קַל לָהּ – לְזַנֵּק, לִלְכֹּד.
רבות אני תוהה בשבועות האחרונים על מקורה של אלימות.
אֵין הִיא דּוֹמָה לִרְגָשׁוֹת אֲחֵרִים.
מְבֻגֶּרֶת וּצְעִירָה מֵהֶם בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת.
בְּעַצְמָהּ יוֹלֶדֶת עִלּוֹת,
הַמְּפִיחוֹת בָּהּ חַיִּים.
אִם הִיא נִרְדֶּמֶת, שְׁנָתָהּ אֵינָה שְנַת-עַד.
חֹסֶר-שֵׁנָה אֵינוֹ גּוֹרֵעַ מֵאוֹנָהּ, אֶלָּא מוֹסִיף.
אי אפשר לקרוא לזה אחרת. לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית. מדובר על אלימות, במובנה הפשוט והבסיסי ביותר.
הַפְשיטו רגע את המילה מכל הגינונים שנדבקו אליה. מההקשרים של בית הספר, של הבריון בשכונה, של הדקירות בגן הציבורי בין שיכורים על סיגריה או על בחורה. הפרידו רגע את המילה מכל המשמעויות העודפות, שכמו שקורה לכל המילים בשפה שלנו, מתעלקות על מילים ואינן מרפות.
דָּת לֹא דָּת –
הָעִקָּר לִרְכֹּן לַזִּנּוּק.
מוֹלֶדֶת לֹא מוֹלֶדֶת –
הָעִקָּר לְזַנֵּק לָרִיצָה.
צֶדֶק טוֹב בְּתוֹר הַתְחָלָה.
אַחַר-כָּךְ הִיא כְּבָר דּוֹהֶרֶת מֵעַצְמָהּ.
שִׂנְאָה. שִׂנְאָה.
אֶת פָּנֶיהָ מְעַקֶּמֶת הַעֲוָיָה
שֶׁל אֶקְסְטָזַת אַהֲבָה.
אָח, הָרְגָשׁוֹת הָאֲחֵרִים –
חוֹלָנִיִּים וְנִרְפִּים.
מִמָּתַי יְכוֹלָה אַחֲוָה
לְקַוּוֹת לַהֲמוֹנִים?
הַאִם חֶמְלָה הִגִּיעָה
אֵי-פַּעַם רִאשׁוֹנָה לַמַּטָּרָה?
סַפְקָנוּת, כַּמָּה בַּעֲלֵי רָצוֹן הִיא סוֹחֶפֶת אַחֲרֶיהָ?
סוֹחֶפֶת רַק הִיא, שֶׁבּוֹטַחַת בְּעַצְמָהּ.
אני באמת תוהה, כי נדמה שהתרגלנו להכיל (גם כן מילה ששומעים בחדשות, ׳להכיל׳ את האש. מה זה אומר בכלל? האם החקלאי ׳מכיל׳ את השדה שנשרף? הַאִם הָאֵם ׳מכילה׳ את מות בנה שנוֹרה?). נדמה שהתרגלנו ועברנו למצב של אלימות-ללא-שנאה. אלימות פוליטית, קרה ומחושבת, הנמדדת במושגים של ׳סבב׳ ו׳רגיעה׳. ללא אותו הזעם הקדוש, ללא הרגש הלאומי הפטריוטי הבוער, ללא השנאה היוקדת. פשוט אלימות של שגרה, כזו שאנחנו רגילים בה והיא רגילה בנו.
מֻכְשֶׁרֶת, מְהִירַת-תְּפִיסָה, חָרוּצָה עַד מְאֹד.
הַאִם הֶכְרֵחִי לְסַפֵּר כַּמָּה שִׁירִים חִבְּרָה.
כַּמָּה דַּפֵּי הִיסְטוֹרְיָה סִפְרְרָה.
כַּמָּה שְׁטִיחֵי-אָדָם פָּרְשָׂה.
בְּכַמָּה מִגְרָשִׁים, בְּכַמָּה אִצְטַדְיוֹנִים.
האם נגמרה בנו השנאה לפלסטינים? האם נגמרה בהם השנאה לנו? על השאלה השנייה אין לי דרך להשיב. בתוך עמי אני חי. ולמען האמת, השנאה של היהודים מדאיגה אותי יותר. לא כי היא גורמת יותר נזק בעולם.
אלא שערו בנפשכם שאדם זועם ברחוב. צהרי שישי, חם. זעקות של שנאה כבושה, עתיקה, שמצאה לה פורקן. האדם – אדם זר. או לחלופין, אחיכם הקטן. באיזה מצב תדאגו יותר? תגלו יותר אמפתיה? התשובה הרי ברורה.
בַּל נְרַמֶּה אֶת עַצְמֵנוּ:
הִיא מְסֻגֶּלֶת לִיצֹר יֹפִי.
נִפְלָאִים הֶבְזֵקָיהָ בְּלַיְלָה אָפֵל.
נֶהְדָּרִים עַנְנֵי הַפִּצּוּצִים בְּשַׁחַר וָרֹד.
קָשֶׁה לְהִתְכַּחֵשׁ לְפָּתוֹס שֶׁל חֳרָבוֹת
וּלְהוּמוֹר גַּס
שֶׁל עַמּוּד הַמִּזְדַּקֵּר מֵהֶן בְּאוֹן.
נדמה שהשנאה שהתלקחה פה בשנים קודמות, לפחות אצל היהודים, השילה את עורה הכבד ונותרה בה רק אדישות. חוסר תקווה. לאומנות גסה, יש אמנם. צדקנות טהרנית, יש גם יש.
אולי גם שנאה יש, אבל היא מתחבאת מאחורי מעטה עבה של חוסר אכפתיות, של חוסר אמונה ביכולת לקיים פה משהו אחר.
הִיא אַלּוּפַת הַנִּגּוּדִים
בֵּין הַשָּׁאוֹן לַשֶׁקֶט,
בֵּין הַדָּם הָאָדֹם לַשֶּׁלֶג הַלָּבָן.
וּמֵעַל לַכֹּל, לְעוֹלָם לֹא מְשַׁעֲמֵם אוֹתָהּ
הַמּוֹטִיב שֶׁל רַב-טַבָּחִים לְלֹא רְבָב
הָרוֹכֵן מֵעַל קָרְבָּנוֹ הַמְּגֹאָל.
אולי ניטיב אם נחזיר את השנאה למחוזותינו? אולי לא שנאת-החינם היא זו שהביאה עלינו חורבן, אלא דווקא האדישות? אולי אם נשנא קצת יותר, אפילו טיפה יותר, נניע את עצמנו ואת המובילים אותנו לפעולה? נדרוש שלום, נדרוש סיפוח, נדרוש השמדה, נדרוש פירוז, נדרוש משהו? נצפה למשהו?
בְּכֹל עֵת נְכוֹנָה הִיא לִמְשִׂימוֹת חֲדָשׁוֹת.
אִם חַיֶּבֶת הִיא לְחַכּוֹת, תְּחַכֶּה.
אוֹמְרִים שֶׁהִיא עִוֶּרֶת. עִוֶּרֶת?
עֵינֶיהָּ חַדּוֹת כְּעֵינֵי צַלָּף
וְהִיא מַבִּיטָה בֶּעָתִיד בְּאֹמֶץ
– הִיא לְבַדָּהּ
ירין רבן הוא מורה לפילוסופיה יהודית בישיבה החילונית של בינ״ה בתל אביב.
*מאמר זה פורסם לראשונה באוגוסט 2017 לקראת ט’ באב כשברקע העימותים שהתרחשו בין ישראל לחמאס ברצועת עזה. המאמר עודכן לקראת ה- 9 בפברואר, בו מציינים בעולם “יום נגד בריונות” לקידום המודעות לתופעת הבריונות ברשת ולמניעתה.
הקטעים המצוטטים במאמר מהשיר “שנאה” / ויסלבה שימבורסקה. מתוך הספר :שלהי המאה” בהוצאת קשב לשירה, עמ׳ 15-14. תרגם: רפי וייכרט.
