בשבוע שעבר סיימנו את מקבץ המועדים הלאומיים, ביעף עברנו מיום הזיכרון לשואה ולגבורה, ליום הזיכרון לחללי צה”ל ופעולות האיבה ולסיום חגגנו את יום העצמאות. שלושה מועדים המעבירים אותנו כיחידים וכחברה טלטלה רגשית הכוללת התבוננות, הזדהות ובסוף הודיה על הקיים. עם שוך החגיגות והאירועים מתחיל האתגר הגדול העולה אל מול השאלות המהותיות הניצבות לפתחנו, איזו מין חברה אנו חפצים להקים ולקיים במרחב שבין הירדן אל הים? מהו הסיפור המחבר שמאפשר לנו להתמודד עם אתגרי הזמן?
שאלות אלו ניצבות במוקד הפרשיות, אחרי מות-קדושים, הנקראות השבוע. בני ישראל מתהלכים במדבר ועתידים להיכנס לארץ ישראל. לצד המסע הפיזי הם גם עוברים מסע רוחני אשר נועד להבדיל ולייחד אותם מהסביבה ממנה באו ומיושבי הארץ אליה מועדות פניהם. עם העבדים היוצא ממצרים צריך על פי הפרשיות להתהלך בנתיב ייחודי אשר יקנה לו ערך מוסף הנעדר מסביבתו. כחלק מתהליך זה העם מניח את התשתית המוסרית על פיה הוא עתיד לקיים את חייו כיחידים, כמשפחות וכחברה. הציוויים המוסריים הנכללים בפרשה נוגעים לכלל תחומי החיים: חוקי עריות, מכר ומסחר, יחסים בתוך המשפחה, יחסים בין אישיים ועוד ועוד. פסוק אחר פסוק מונחות הלבנים הבונות את החברה המתהווה ואת היסודות המוסריים עליהם היא רוצה לכונן את עצמה.
אקרובטים בונים מגדל אנושי, עכו. צילום: עמוס בן גרשום, לע”מ
הכותב המקראי רואה במלאכת הבניה לא רק חובה הנובעת מהרצון לכונן חברה בעלת צביון מוסרי גבוה, אלא גם חובה מוסרית הנובעת מהנרטיב המשותף. הנרטיב המוצע בפרשה אינו מטשטש את מוצאם של בני ישראל כעם של עבדים שזכו בחירות, אלא הוא רואה את נקודת המוצא הנחותה כחובה מוסרית המחייבת פני עתיד.
“כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים היית בארץ מצרים אני ה’ אלהיכם” (ויקרא, לט, 34)
חווית העבדות היא חוויה קיומית מחייבת, עתה כאשר בני ישראל התברכו בכוח עליהם להשתמש בו בתבונה. ולראות בו מקור לעוצמה ולתיקון חווית העבדות שלהם. חוויות השעבוד אינן מכשירות את הדרך לביצוע של מעשים בחלשים יותר, אלא להפך הן מהוות נקודת מוצא למעשים של אהבה ותיקון.
על אף מרחק השנים דפוס זה בא לידי ביטוי גם במגילת העצמאות של מדינת ישראל, עליה חתמו חברי מועצת העם ביום הכרזת המדינה. בחוכמתם הרבה מחברי המגילה חיברו בין הנרטיב ההיסטורי של תלאות, שואה ופרעות לבין מחויבות מוסרית לכינונה של חברה חדשה השואפת להגשמה של חיי כבוד חירות ועמל ישרים. חברה בה כלל יושבי הארץ פועלים יחדיו לטובת היצירה המשותפת.
“מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות”
עתה לאחר ששכחו הדי החגיגות והמילים הגבוהות התמסמסו באוויר, אנו ניצבים בפני האתגר המרכזי- רתימת הסיפור המשותף לטובת כינונה של חברה טובה יותר. בניתובה של העוצמה הכלכלית, הצבאית והמדינית לטובת יצירה של חברה מוסרית יותר. פרשיות השבוע מראות לנו שהמשימה אינה מסתיימת בחיי ריבונות ועצמאות, למעשה היא רק מתחילה שם. המסע האמיתי עוד ממשיך ומתקיים ולמעשה הוא אינסופי. זהו מסע קיומי בו כל דור ודור צריך לשאול את עצמו: מהו הסיפור שלו? לאן הוא רוצה ללכת? מהם הערכים שעל בסיסם הוא רוצה לכונן את חייו? הפרשיות, אחרי מות-קדושים, מציעות מצע רעיוני הפותח פתח למתן תשובות לשאלות אלו. חובתנו האישית והחברתית היא להמשיך ולשאול, לדון, לברור ולפעול וכך לבנות קומה נוספת בבניין שמלאכתו איננה תמה לעולם.
__
אברהם אייזן הוא סמנכ”ל חינוך ותפעול בבינ”ה
