התורה דורשת ממנו להיות קדושים, אך הבעיה היא בביצוע • אנחנו גונבים, משקרים ומרכלים • מנגד, אנחנו מצויינים בלהוכיח את עמיתינו
השבוע נקרא שתי פרשות צמודות, שכאשר מצרפים את שמותיהן למשפט מתקבל הביטוי “אחרי מות קדושים תהיו”. כוונה אפשרית של הצירוף היא, שאדם שהלך לעולמו הינו בעל קדושה, ולכן אין לדבר אלא בשבחו. אך צרוף המילים מקבל משמעות מיוחדת בתקופה זו של השנה. בתקופת הימים הלאומיים – יום השואה ויום הזיכרון – הצירוף “אחרי מות קדושים תהיו” הופך להיות קריאה לנו – לנשארים בחיים – להיות קדושים. מאין דרישה לשאוף למימד של קדושה כחלק בלתי נפרד מהתמודדות עם המוות?
ומהי אותה קדושה? איך משיגים אותה? הפרשה מציעה לנו רשימת מצוות, סוג של צ’ק ליסט אפשרי, שאם נקיים אותו – הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית – נזכה להיות קדושים, נקיים אורח חיים ראוי ומיוחד או במילים אחרות, ניצור עבורנו חברת מופת. ובכן מה צריך לעשות בעבור חיים אידיאליים לפי פרשת קדושים? על פניו, לא דברים מסובכים מידי, למשל: לכבד הורים, לקום מפני שיבה, להדר פני זקן, לדאוג לעני, לאהוב את הגר. ומה עלינו לא לעשות? לא לגנוב, לא לשקר, לא לעשוק, לא להלין שכר, לא לקלל חרש, לא לשים מכשול בפני עיוור, לא לעשות עוול במשפט, לא ללכת רכיל, לא לעמוד על דם רעך ועוד כהנה וכהנה. אם היה עלינו לתאר חברה מושלמת, היינו כותבים את פרשת קדושים.אז רשימת הנחיות – יש. עכשיו הגענו לחלק הקשה: ליישם אותן. לצערנו זה כבר מסובך יותר, ועל פי רוב אנחנו לא ממש מצליחים לעמוד בהנחיות. בהנחייה “לא תעמוד על דם רעך” אנחנו נכשלים כאשר מדובר בסוריה, למשל. במצווה “ואהבתם את הגר” אנחנו לא ממש מצליחים כאשר זה מגיע למבקשי מקלט בדרום תל אביב. אנחנו גונבים, אנחנו משקרים, אנחנו מרכלים… בקיצור, הנחיות לחוד וביצוע לחוד.
אבל יש הנחייה אחת מתוך הפרשה, שאנחנו מצטיינים בה, אולי אפילו יותר מידי: וזוהי מצוות “הוכח תוכיח”. בפרק י”ט פסוק י”ז נאמר: לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא.
פרשנים רבים התעכבו על משפט זה בנסיון לפצח את משמעותו. הרמב”ן אומר שחשוב להוכיח את האחר על חטאו, כי אחרת גם אתה עלול להיות אשם בעבירתו. אם אתה עומד מנגד, הרי גם אתה שותף לעבירה. לעומתו, אבן עזרא טוען, ש”הוכח תוכיח” פרושו להתעמת עם אדם “שמא תחשדהו בדבר ולא היה כן”, דהיינו התוכחה חשובה על מנת לברר את החשדות, ולהימנע ממצב של אשמת שווא ושנאת חינם.
הרשב”ם מביא מימד נוסף לתוכחה: “אל תשנאהו בלבך אלא הוכיח תוכיחהו על מה שעשה ומתוך כך יהיה שלום”. הטענה כאן היא שהדרך להשיג שלום בעולם זה דווקא על ידי תוכחה! נזיפה, עימות, הטפה – יש בהם כדי להביא לשיפור היחסים האישיים החברתיים והקהילתיים. ורש”י מוסיף: “לֹא תַלְבִּין אֶת פָּנָיו בָּרַבִּים”. יש חשיבות לשיטת התוכחה. לא ברבים. לא בפייסבוק. גם לא באינסטוש. בשיחה זהירה ורגישה. להזהר מעלבון. להמנע משיימינג.
כחברה, אנחנו מצויינים בלהוכיח את עמיתינו. מביעים עמדה, מצביעים על חולשה, מפרקים טענה. ואכן התוכחה היא כלי חשוב בחברה דמוקרטית, היא עשויה להיות הצעד הראשון בכיוון של העלאת מודעות, לקיחת אחריות, תיקון אישי וצדק חברתי. אך לעיתים אנו ממהרים לשפוט ולא נוקטים בזהירות הראויה, ממהרים להוכיח ולא עוצרים לחשוב על ההשלכות של התוכחה. כאשר מדובר ב”הוכח תוכיח את עמיתך” אין קיצורי דרך. אין להניח הנחות. וגם לא לקפוץ למסקנות. עלינו לבדוק היטב לפני שאנחנו מאשימים, מטיחים, מגבשים דעה, מעלים פוסט, ושופטים אדם לכף חובה. ולפי הרשב”ם, אם נצליח להוכיח זה את זה באופן נאה ומכבד, אז יש סיכוי אף להגיע לשלום!
אבל הפרשה לא עוצרת כאן. היא איננה מסתפקת בהנחיות לגבי שנאה ותוכחה. היא מוסיפה גם את המצווה ההפוכה, והיא: וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ”. אבן עזרא אומר ש”שתי המצוות יחד – “לא תשנא את אחיך” ו”ואהבת לרעך כמוך”: הנה אלה המצוות כולם נטועות בלב”. להרבות באהבה – היא היא הקדושה שאליה הפרשה מכוונת. וזו כל התורה על רגל אחת. ואידך זיל גמור.
נגה ברנר סמיה היא סמנכ”ל בינ”ה התנועה ליהדות חברתית
