בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

רודף שלום ודורש צדק. עמוס עוז היה החילוני האולטימטיבי

עמוס עוז היה החילוני האולטימטיבי.

לא בכל יום קמה בקרבנו אישיות חילונית כל כך נועזת, כל כך בוטחת בעצמה, שמציגה עמדה חילונית אמיצה ופוזטיבית שמהווה מגדלור ליהודים בכל העולם. עמוס עוז לא היה רק ענק ספרות ורוח, הוא גם היה חילוני למופת.

עוז לא התנצל מעולם על חיבורו השורשי והעמוק לארון הספרים היהודי. הוא אהב אותו, אהב לקרוא בו ואהב להשתמש בו, אם ביצירותיו הספרותיות ואם כצידוק ומתן תוקף לעמדותיו המוסריות והפוליטיות. בשיטוטיו בהתנחלויות למד כנראה דבר או שניים מהרבנים החשובים של הציונות הדתית, שלא חששו לחבר את עולמם הרוחני והטקסטואלי עם תפישת עולם פוליטית וחברתית מגובשת ואמיצה.

מצד שני, החילוניות של עוז מעולם לא התביישה גם להודות בענווה שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד. שכחילונים אנחנו צריכים לתבוע את ארון הספרים היהודי ואת הרלוונטיות שלו לעולמנו. ושעוד רבה המלאכה.

החילוניות של עמוס עוז מעולם לא עסקה במאבק חורמה תפל נגד אלילי הכפייה הדתית, ה׳הדתה׳ או הגרעינים התורניים. החילוניות של עוז לא עסקה ב׳מה לא׳, אלא ב׳מה כן׳. היא לא עסקה בהשתלטות לכאורה של הדתיים על התרבות היהודית, ולא בהשתלטות לכאורה של היהדות על המרחב הציבורי או על מערכת החינוך. מתוך עמדה של מבקר-מבפנים, עסק עוז הרבה יותר דווקא בנטישה של היהודים החילונים את התרבות היהודית, נטישה שהוא חש שתובעת תיקון ומזור.

כך למשל כתבו עוז ובתו ההיסטוריונית פרופ׳ פניה עוז זלצברגר בספרם ׳יהודים ומילים׳:

״בחלק החילוני והמודרני של החברה הישראלית שוררת כיום אווירה תרבותית המזהה יותר ויותר כל עניין "יהודי" – מובאה מן המקרא, אזכור תלמודי, אפילו סתם התעניינות בעבר – כמטען חשוד מבחינה פוליטית, מיושן במקרה הטוב, לאומני ושוביניסטי במקרה הרע. יש סיבות רבות, כמה מהן מובנות, לרתיעה הליברלית של ישראלים חילונים מפני ממדי העומק של הירושה היהודית. אבל זוהי רתיעה מוטעית, בזבזנית, אולי אפילו מסוכנת״.

מי שחושש מ׳הדתה׳ מבטא חשש עמוק, שנוגע לכניסה של תכנים דתיים למרחב החילוני, חדירה שנתפשת כפלישה זרה. אולם במקום לעסוק בשאלה האם ייכנסו תכנים ׳דתיים׳ למרחב היהודי החילוני, עוז העדיף לשאול מה נוכל לעשותעם אותם תכנים. אילו שאלות נוכל לשאול אודותיהם, מה הם מזמנים לנו ואיך נוכל לחבר אותם לעולמנו כבני-אדם חילוניים? במילים אחרות, איזו תועלת יכול אדם חילוני למצוא בטקסטים היהודיים העתיקים והחדשים כאחד?

ואם בכל זאת נרצה לנכס את ארון הספרים היהודי, מה נעשה עם אותם התכנים שאינם עולים בקנה אחד עם תפישותינו ההומניסטיות והמודרניות? מה נעשה למשל עם איסור משכב זכר, סקילת הנואפת או דינים העוסקים ביחס הכלכלי לגויים? בעניין זה אהובה עלי במיוחד המטאפורה שהופיעה לראשונה בספרו המופתי ׳פה ושם בארץ ישראל׳. אני מכנה אותה ׳מטאפורת המרתף׳:

עמוס עוז פוגש את ראש הממשלה יצחק שמיר, 1984. קרדיט: הרמן חנניה, לע"מ

״אני רואה את עצמי כאחד היורשים הלגיטימיים, לא כבן חורג ולא כבן סורר ומורה ולא כממזר אלא כיורש. ומה שמשתמע ממעמדי כיורש ודאי יגרום לכם זעזוע: משתמע ממנו שאני חופשי להחליט מה מן הירושה הגדולה הזאת יעמוד בסלון שלי ומה אגנוז במרתף. ודאי, הדורות הבאים יש להם זכות מלאה להפוך את הסדר ולרהט את חייהם כטוב בעיניהם. ויש לי גם זכות ׳לייבא׳ מבחוץ ולשלב בירושתי את הטוב בעיני. בלי שאכפה על יורש אחר, עליכם, למשל, את טעמי ואת העדפותיי. זה הפלורליזם אשר דיברתי קודם בשבחו״.

זוהי עמדה חילונית מובהקת, וכזו שאנחנו יכולים לדעתי לאמץ בלב שלם: בתרבות היהודית ישנם אוצרות שיכולים לשמש השראה גדולה לפעולה בעולם הזה, ליצירת אמות מוסר אישיות ולאומיות. ויש בה גם דברים שאנחנו בוחרים להשאיר במרתף. לא להסתיר, לא למחוק ולא לבטל שום דבר – אין לנו עניין בתלישת אפילו דף אחד תמים מהתנ״ך או מהתלמוד. אנחנו פשוט רשאים לא להבליטאת אותם הדברים. לא להתפאר בהם. להכיר בקיומם ולעבור הלאה. זאת בעודנו שמחים וגאים על הדברים היפים והנכונים עבורנו: המצוות החברתיות, המוסר האוניברסלי, היחס לגר, העמדה הנחרצת בנוגע לרכוש פרטי וציבורי (׳והארץ לא תימכר לצמיתות׳) ואת מוסר הנביאים היוצא נחרצות נגד פולחן ריק-מתוכן, נגד שחיתות, נגד אפליה ונגד ניצול החלש.

תוקפיה של היהדות החילונית יאמרו בזלזול שזוהי יהדות שבוחרת מה שנוח לה וזורקת מה שבא לה. אבל זה בדיוק היופי בעמדותיו של עוז: הוא לא מתנצל על החילוניות שלו. הוא לא הכחיש מעולם שיש דברים בתרבות היהודית שהוא לא מסכים איתם, שהוא לא רוצה בהם, שאין להם מקום בחברה מתוקנת במאה ה-21. "לא אתם ולא נטורי קרתא ולא ישעיהו ליבוביץ' תאמרו לי, איש איש לשיטתו, כי 'זאת עסקת-חבילה ועליך לקבל את הכל או להסתלק מן הכל'. זכותי לזרות ולהבר".

 

אבל הקיום של התרבות היהודית, לדעת עוז, לא יכול להישאר כקיום מוזיאלי:

״אינני מאמין כי יש קיום חי לציוויליזציה מוזיאונית. סופה שהיא מצטמקת ומסרסת את כוחות היצירה: תחילה מותר לחדש חידושים רק על יסוד הישן, אחר כך החופש מצטמצם לכלל חופש לפרש, אחר-כך מותר רק לפרש את פירושי הפירושים, ולבסוף לא נותר אלא לשמר ולצחצח מוצגים וזגוגיות. ציוויליזציה חיה היא דרמה של מאבק בין פירושים, השפעות חיצוניות ודגשים. מאבק תמידי על מה עיקר ומה טפל. מרידה לצורך חידוש. ניפוץ לצורך הרכבה מחדש. וגם גניזה לצורך פינוי הזירה להתמודדות וליצירה חדשה".

עמדתו של עוז בעניין זה מזכירה מעט את עמדותיהם של ח.נ. ביאליק, גרשום שלום ואחרים, בביקורת הגדולה שלהם על אנשי ׳חכמת ישראל׳ בגרמניה, שביקשו לחנוט את היהדות ב׳ארון קבורה׳, לשמר את מה שניתן לשמר בנפטלין ולהמשיך אל עבר עידן הנאורות ללא מטען העבר. שלום וביאליק, כל אחד מסיבותיו שלו, טענו שאנשי חכמת ישראל גוזרים בכך גזר דין מוות על תרבות חיה בת אלפי שנים, תרבות שיכולה להמשיך ולשגשג אם ימשיכו וידרשו בה, יחדשו אותה וירעננו אותה.

התרבות היהודית זקוקה לידיים שיטלטלו אותה הנה והנה, יהפכו את הדפים ויפיחו בהם רוח חדשה. לא מספיק לערוך אנתולוגיות ולשמר את האגדות היפות של חז״ל כמשמרים גוף עתיק בצנצנת. יש צורך ללמוד את ארון הספרים היהודי, מדי יום, לקבוע עתים לתורה ולעשות בטקסטים העתיקים מעשה אמיץ של חידוש.

הגדרתו הייחודית של עמוס עוז ליהדות מלמדת אותנו דבר מה גם על הגרנדיוזיות של המפעל היהודי וגם על הצניעות הנדרשת להבנתו. עוז ראה את היהדות כעולם תרבותי שיש בו מימדים דתיים, אלא שהוא אינו מוגבל אליהם. התרבות היהודית היא תרבות לשונית-טקסטואלית, ולא ביולוגית. ״לא אבנים מעניינות אותנו, לא שבטיוּת ולא כרומוזומים. מי שמבקש להתחקות אחר הרצף היהודי ולאשש את קיומו אינו צריך להיות ארכיאולוג ולא אנתרופולוג ולא גנטיקאי. אין צורך שיהיה יהודי שומר מצוות. אפילו לא יהודי. גם לא אנטישמי. די בכך שיהיה אדם קורא״, כך כתבו ב׳יהודים ומילים׳.

ומן הצד השני, כאמור, צניעות רבה. ללא יומרה להבין את היהדות על כל פניה או לייצג את דבר האל. עוז הוא נציגה של היהדות רבת הפנים, זו שחלקנו אוהבים לקרוא לה ׳פלורליסטית׳, מגוונת ובמובן הכי עמוק שלה לא-אורתודוכסית. אם האורתו-דוכסיה (׳דרך ישרה׳, ביוונית) מצביעה על דרך אחת שאין בלתה, הרי שהיהדות החילונית של עוז מצביעה דווקא על ריבוי השבילים כאידיאל שיש לשאוף אליו, בבחינת שבעים פנים לתורה ואלו ואלו דברי אלוהים חיים. כך הוא כותב למשל ב׳פה ושם בארץ ישראל׳ כי "חטא היוהרה [הוא] אינו בכך שאדם דתי מאמין בקיומה של תכנית אלוהית… [אלא] בכך שאדם מתיימר להבין את התכנית הזאת יותר מזולתו, להיות פרשנה המוסמך, להיות נציגה עלי אדמות. כאן ׳לפתח חטאת רובץ׳".

אולם בעיני, התרומה הגדולה של עוז לתרבות היהודית היא התעוזה והישירות בהן הוא שוחח על בעיות השעה, הצביע על האתגרים הגדולים העומדים לפתחנו, הוכיח את החברה הישראלית תוכחה קשה ורגישה. מ'שיח לוחמים', דרך השיחות הקשות עם אנשי עפרה ועד ספרו האחרון 'שלום לקנאים' בו ראה את צוואתו הרוחנית למדינתו האהובה, עמוס עוז היה יהודי רודף שלום ודורש צדק, במלוא מובן המילה. הוא חלם שלום ודרש שלום, דיבר דברי אמת ולא חשש להתנבא. האם נביא אמת היה, את זה רק העתיד יגלה. אך ביום בו אנו נפרדים ממנו, ראוי שנזכור איזו יהדות הוא ציווה לנו בלכתו. איזו חילוניות הוא ציווה לנו בלכתו. ואיזו חברה ישראלית הוא ביקש שתהיה כאן גם בימים שאחריו. אם כך, רק ראוי להיפרד ממנו בתפילה, כזו שבמקרה או שלא במקרה נושאת גם את שמו וגם את משאת לבו הגדולה. ״ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה׳ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם״.


ירין רבן הוא מורה בישיבה החילונית של בינ״ה בתל אביב וחוקר חילוניות יהודית

מאמרים נוספים:

הספד למרים | פרשת חקת

פרשת חוקת – פרשת השבוע החברתית של בינ"ה. הספד למרים הנביאה שמתה בפרשה זו. על הילדה שהיתה, בת פרעה, שירת הים, הרכילות, הנבואה, באר מרים, על מותה ועל הנצחתה בכתובים […]

קרא עוד…

לקריאה >>