תשעה באב מגיע, החמה עומדת במרכז השמים ומקשה על מי שמבקש לצום את הצום הזה אפילו אלפיים שנה אחרי החורבן. אלפיים שנה אחרי ואנחנו עדיין מתאבלים על בית המקדש שחרב. ואני שואלת את עצמי מדוע להתאבל. אני הרי לא עצובה על בית המקדש וגם ממש לא מעוניינת שייבנה. אין לי כל עניין בקרבנות או במפלגת כוהנים שתשלוט בירושלים. אני מנסה לחפש בו משמעות אחרת.
כשאני חוזרת אל המקורות, החידוש הגדול שנמצא בתשעה באב הוא באמירה כנגד שנאת החינם. התלמוד מתאר שהחורבן לא התרחש סתם כך. החורבן התרחש בגלל קיטוב בעם, בגלל ניכור. בגלל שהעם מפולג ומחולק לתתי קבוצות שהתנגדו זו לזו. העם היה מחולק לחבורות.
די במבט אחד על החברה הישראלית כיום כדי לדמיין אותנו יושבים חבורות חבורות. איש איש וחבורתו. אישה אישה וחבורתה. מחולקים לפי צבע עור, אמונה דתית, מוצא עדתי או נטייה מינית. בערב תשעה באב אני חוזרת לאמירה התלמודית במסכת נדרים – היזהרו בחבורה.
מה הכוונה להיזהר בחבורה? יש המפרשים שם, למדו אך ורק בחבורה. אל תלמדו לבד. אל תהיו בודדים בלימוד. למדו יחד. שלבו כוחות. שמעו קולות שונים. למדו בחבורה.
אני קוראת את התלמוד קצת אחרת ומוסיפה אזהרה נוספת. היזהרו מלהתאהב בחבורה שלכם בלבד. היזהרו מלייצר חבורות שאין אליהן דלת כניסה. היזהרו בחבורה.
החבורות מאתגרות אותנו כי בתוך תוכנו כולנו אוהבים חבורות. הן מייצרות עבורנו משמעות. כמה נפלא להרגיש חלק מחבורה. להרגיש שייכת, נאהבת. להיות חלק מחבורה שיש לה שפה משותפת, שבני ובנות החבורה מכירים זה את זה. מבינים זה את זה. שייכים יחד למכלול הגדול מסך חלקיו. זה כל כך מפתה להיות חלק מחבורה כזו. אך מה קורה כשמישהי חדשה רוצה להצטרף? מישהי שלא כל כך מתאימה, שמנהגיה אחרים, שהאסוציאציות שלה והפרשנויות שלה למציאות שונות משלי. החבורות מייצרות לכידות קבוצתית פנימית אך פעמים רבות גם סוגרות את החבורה מפני כניסת זרים.
אנחנו רואים לאחרונה אנשים רבים שיוצאים לרחובות להיאבק למען זכויות החבורה שלהם. למען שינוי בגני הילדים הפגינו אימהות, כנגד הגזענות הפגינו אתיופים והקהילה הגאה יצאה להפגין כנגד טיפולי ההמרה. אני קוראת לנו לצאת לרחובות גם למען החבורה השונה מאתנו. להילחם על זכותם להיות מי שהם בוחרים להיות. לצאת להפגנות מעורבבים. למען החברה הישראלית המשותפת שלנו. חבורות הן אלו שמוטטו את החברה הישראלית שהייתה כאן לפני אלפיים שנה, בואו לא ניתן לחבורות למוטט אותה גם היום.
התלמוד במסכת נדרים צועד צעד נוסף לקראת שוויון חברתי ומזהיר אותנו באותו מקום משני דברים נוספים. ‘היזהרו בעירבוביתא’, כלומר היזהרו מלכלוך. ולאחר מכן ‘היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה’, כלומר אל תזלזלו במי שאינם נראים מהמבוססים בחברה. דווקא שם, אצל בני העניים, אצל הנחותים לכאורה, דווקא שם יש תורה. דווקא מהם כדאי ללמוד ודווקא להם כדאי להקשיב.
הצעד הראשון לעבר פתיחת החבורות הוא להכיר בכך שגם במי שנראים בעינינו כ’בני עניים’ חבויה תורה גדולה. במקום לנסות להמיר את נטיותיו המיניות ואת תפיסות העולם של מי שיושב מולנו, בואו נמיר את מחשבותינו ונפתח את ליבנו להקשיב. בואו ניזהר מ’עירבוביתא’, ניזהר מללכלך זו על זה וזה על זו. ודווקא בימים אלו של בחירות, שהם ימים מועדים לפלגנות, בואו ניזהר מהבלעדיות שיכולה להיות ב’חבורה’.
בערב ט’ באב אני מבקשת ללמוד מלקחי העבר ולפתוח את החבורות שלנו.
אולי יחד, מתוך הערבוב נצליח לגלות וליצור תורה חדשה.
אילה דקל היא מובילת השתלמויות סגלי הוראה במחלקת החינוך בבינ”ה.
