על מגילת רות ועל האתגר המוסרי שלנו ביחס אל הזרים החיים בתוכנו
בחג השבועות נהוג לקרוא את “מגילת רות”. המחשבה על סיפור המגילה בו קיים עיסוק נרחב ביחס לגר ולנוכרי, מעלה שאלות מוסריות בנוגע ליחסה של החברה הישראלית לזרים ולפליטים החיים בקרבה. שאלות מוסריות אלה מתחדדות עקב הוויכוח הציבורי הסוער על גורלם של פליטי / מסתנני דרום תל אביב. ויכוח שמעמיד מראה חדה מול פרצופה וערכיה של מדינת היהודים.
מגילת רות היא אחד הסיפורים היפים בתנ”ך. הסיפור העתיק והיפה של רות, נעמי ובעז, מעלה את השאלה ואת האתגר המוסרי ביחס אל הזר. בתיאורים של שדות בית לחם בעת קציר חיטים, הקוצרים ועוזריהם, ערימות השחת וההתרחשות הקהילתית של אנשי שבט יהודה הנטועים על אדמתם בעת שלום, הוא תיאור מיוחד ומרומם. רות היא אלמנה מואבייה המחליטה, בניגוד לכל הגיון, ללכת עם נעמי חמותה, השבה אל ארץ כנען. נעמי, שחוזרת אל מולדתה כשהיא אלמנה וענייה, מודעת לצו המקראי שאומר : “לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה’ גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה’ עַד עוֹלָם” [במדבר כ”ג]. היא דואגת לרות כלתה מכיוון שהיא מבינה שאישה זרה, נוכריה וענייה, ממוצא מואבי, נדונה לאלמנות ולחיי עוני במקום אליו היא הולכת. אך רות לא מוותרת ובדרמה ספרותית מרתקת, הופכת הזרה, הפליטה והנוכריה לאשת איש עשיר ולסבתו של ישי, אביו של דוד מלך ישראל.
השונות של רות באה לידי ביטוי לכל אורך העלילה במספר רבדים כשבראשם, עצם היותה אישה בין הקוצרים הגברים. בתוך העבודה הפיזית, התנועה, הזיעה החברותא הגברית, עומדת אישה. הנשיות שלה מציינת את ה”אחר” הגדול השותק והמשמעותי ביותר בסיפור. כותבי הטקסט המקראי וכל כותבי המדרשים מפרשי הפירושים, עד העת החדשה, כולם היו גברים תלמידי חכמים. ומולם ניצבת אישה אלמנה ללא הגנה, מחוץ לביתה, בארץ נוכריה, ענייה מרודה מלקטת שעורים אחרי הקוצרים. הזרות של המהגרת או הפליטה, זרות בשפה, במבטא, בלבוש, במנהגים, בדת, בנימוסים. בת שבט מואב שאסור לישראל להתחתן בו עד דור עשירי.
העלילה מתקדמת בספונטניות בניגון של שיר השירים, מלא חן וארוס, על רגע הקשר בין רות לבועז. בועז האציל, העשיר, בעל האחוזה, בעל הבית. בועז מבין, מתבונן בזרות כ”אחרות”. בועז מכיר ומבין את ה”אחרות” של רות. זה מרתק אותו, הוא מתבונן, ואז קם ועושה מעשה. לזקנים בשער העיר ולקהילה בבית לחם יהודה יש את כל הסיבות בעולם לסכל ולהכשיל את החיבור האנושי בן בועז לרות. היא אלמנה, היא מואביה, היא ענייה, היא זרה, היא “אחרת” ומאיימת.
קבלת ה”אחר” מעידה על חוסן קהילתי
לאורך כל ההיסטוריה אנחנו רואים מקרים שונים בהם חברות בכל העולם קלטו אליהן מהגרים שהגיעו על מנת לחפש לעצמם עתיד טוב יותר או מסיבות רעיוניות, אידאולוגיות או אחרות. מהגרים אלה לא פגעו במרקם התרבותי המקומי אלא העשירו אותו. אפשר לראות זאת אצל היהודים שהגיעו לניו יורק לפני 120 שנה, או אצל ההודים שהגיעו לאנגליה לפני 150 שנה ובמקרים רבים נוספים. גם בישראל חיה חברת מהגרים. מהגרים שהגיעו מאירופה בתחילת המאה הקודמת מסיבות מסוימות ומהגרים שהגיעו הנה בשנים האחרונות, מסיבות אחרות.
אנחנו כאן בישראל 2019 מכירים את השיח הזה לגבי “האחר” כמרחיק. הנימוק בדבר הקדימות בדאגה לעניי עירך, האינטרס הקמאי ששומר על מדורת השבט – שמפחד מהזר מהשונה, מכתיב במידה רבה את היחס לזר למהגר.
אבל ראה זה פלא, הקהילה המסורתית בבית לחם של המקרא, קהילה יהודית אותנטית ושורשית, תמצא את הדרך לעגל פינות ולכופף את החוק ולאפשר את החיבור הזה, את הרצון האנושי לחבר ניגודים. ליצור דיאלוג עם השונה, לאפשר מפגש. זו בחירה של קהילה שורשית וחזקה שמכירה בכוחה ושלמה בזהותה. אין לה בעיה לקבל זרים והיא לא צריכה אישור על יהדותה משום גורם.
הגאולה לא תבוא מהסתגרות ומדחיית האחר מתפיסה שמקדשת את טוהר הגזע. מגישה שדוחה את הזר, משנאה או מגזענות. החסד האנושי שעושה בועז עם רות והגיבוי שנותנת לו הקהילה יוצר חיבור שמסמן תקווה חדשה.
בחג השבועות הקרוב, מעבר להתכנסויות המשפחתיות ולחגיגת עוגות הגבינה, ראוי כי גם אנחנו נבדוק את יחסנו כחברה לאחר, לשונה, לגרים והנוכרים ולפליטים החיים בקרבנו.
“וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם” [ויקרא י”ט]
וכך מסתיימת המגילה: ובועז הוליד את עובד ועובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד מלך ישראל.
חג שמח!
ערן ברוך הוא מנכ”ל בינ”ה – התנועה ליהדות חברתית
