בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

וידוי לאומי | יום הכיפורים תשע"ט

"אמר רבי יהושע בן חנניה: מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה תינוק ותינוקת…. תינוקת מאי היא? פעם אחת הייתי מהלך בדרך, והיתה דרך עוברת בשדה, והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת: רבי, לא שדה היא זו? אמרתי לה: לא, דרך כבושה היא. אמרה לי: ליסטים כמותך כבשוה" (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נ"ג, עמוד ב')

תחנת הרכבת של בני ברק-רמת גן, נמצאת מרחק 5 דק נסיעה ממרכזי העסקים הגדולים של רמת החייל והבורסה, וחמש דקות נסיעה ממרכזי התורה המשגשגים של בני ברק. אילו מייצרים יחד כמות של קמח ותורה חסרת תקדים בהיסטוריה של העם היהודי. ללא ספק, אנחנו יכולים להיות גאים אנו במה שהשגנו ובעצמה שצברנו ב-70 שנה של ריבונות יהודית בארץ ישראל!

בפינת חמד נידחת זאת, מאחורי פסי הרכבת, הקימה רשות האוכלוסין וההגירה את הלשכה המקבלת את פניות המהגרים האפריקאים לישראל לבקשת מעמד פליט ולהארכת ויזת השהייה בישראל.

ביום חורף שמשי נסעתי לראות את המקום שדובר עליו חדשות לבקרים במהדורות החדשות וברשתות החברתיות של אותם הימים. מובן מאליו שהזדעזעתי מהמראה של מאות אנשים, עומדים בשמש הקופחת ללא מחסה, ללא מים זורמים וללא שירותים. הריח של הזבל והצואה התערבב לו באוויר עם הסרחון הקבוע היוצא מאתר הבנייה הסמוך שכנראה הפך לאתר הטמנת פסולת. כל עין אנושית היתה מזדעזעת ממראה זה ללא קשר לעמדה העקרונית בסוגיית מבקשי המקלט. זוהי סיטואציה אנושית קשה לצפייה.

אבל לא באתי להתוודות היום על המובן מאליו. עיני הזדעזעו לא רק ממה שראו אלא ממה שלא ראו:

בכל המרחב הזה היו, חוץ ממאבטחי משרד הפנים (עובדים של חברת שמירה פרטית), לא יותר משישה אנשים לבנים: 2 מתנדבות ממרכז סיוע כלשהו, אנחנו, ונהג מונית שהשבית את המונית שלו, לקח את אשתו ויחד פתחו שם דוכן על מנת לספק אוכל ומים לעומדים בתור.

נהג המונית, מכיוון שחשד בי שאני משתייך למי מארגוני הסיוע, פנה אלי ושאל: "מדוע אתם לא עושים משהו?" "למה כבודו מתכוון?" שאלתי. "תסתכל בעצמך" אמר "מה הם כבשים? עדר כבשים לא מעמידים בתנאים כאלה, בלי מים זורמים, בלי צל, לעשות צרכים בחוץ, מה זה?" והוסיף: "אני בעד הגירוש, שכולם יעופו מכאן מצידי, אבל זה לא קשור, הם בני אדם וצריך להתייחס אליהם כבני אדם שמגיע להם מים ואוכל, איפה אתם? למה אתם לא עושים שום דבר?"

האסימון נפל לי באותו הרגע: איפה אתם? איפה אנחנו? יושבים מאחורי המקלדת וכותבים פוסטים חדים נגד הממשלה או רשות האוכלוסין, יושבים בסטאטרט אפ שלכם ברמת החייל ופורצים את גבולות היקום ברעיונות חדשניים, יושבים בישיבה ומתפלפלים באוהלה של תורה שכולה דרכי נועם ונתיבות שלום, שכבר למדנו מהלל הזקן על רגל אחת: "מה ששנוא עליך לחברך אל תעשה".

אף אחד לא חשב לרגע , ללא קשר לעמדתו בסוגיית ההגירה המורכבת, ללא קשר להיותו חילוני או דתי או מסורתי, שמאלני או ימני, לצאת רגע החוצה ולהושיט כוס מי באר לאדם צמא, להציע פת של לחם לרעב?   

הקלות שבהקלדה ברשת החברתית שדרג את פעולת "הצקצוק" המסורתית מול העיתון. אנחנו ממרקים מצפונינו בפוסט נוקב, מתרגלים להאשים את הרשויות, את הממשלה, את העומד בראשה! אבל אנחנו, איפה אנחנו? מעולם לא נצחני אדם, פרט לנהג מונית אחד שפגשתי במקרה, במגרש החניה שליד תחנת הרכבת של רמת גן- בני ברק.

הוידוי הלאומי ליום הכיפורים תשע"ט מוקדש בהוקרה לחברתי פייגי ליפשיף מבני ברק, שאספה סביבה חברים חרדים וחילוניים שהיו היחידים בתוך כל הקשקשת שהתגייסו לשפר במעט את התנאים במתחם ההמתנה בלשכת האוכלוסין.


ניר ברוידא הוא סמנכ"ל בינ"ה.

מאמרים נוספים: