לבלבו אגס וגם תפוח,
שקדיה, גויאבה ותמר.
אך קטיושה הציבה עץ אשוח
התעקשה, כאילו אין מחר.
היא אותו קשטה במדנרינות,
צמר גפן, ונייר נוצץ –
בדיוק כמו באוקראינה.
מול קונצנזוס היא יצאה חוצץ.
היא אמרה: “הסכיתו והקשיבו:
מעתה נחגוג בכל yanvar’
Horosho, lubovno i krasivo
נובי גוד לזכר העבר”.
הוא לזכר כל הפרסטרויקה,
כל שטיחי הצמר על קירות,
מטוסי אל-על, סוכנות ופויקה
בצופים. הרוח במדורות.
ולזכר השמלה בצבע
האדום העז, הארגמן.
והליפסיטיק, והלק, עקב, ה –
קוקו, כן, וגם והסרפן.
ולזכר הקצונה בקבע,
המפקד שרק רמז למצוץ.
בחיפה, קריות ובאר-שבע
עץ אשוח בא עכשיו לנצוץ.
הוא לזכר “תחזרי לרוסיה”,
בללייקה, וודקה, דוב. מילון.
בואי לפה, אידי סודה, יא כוסית,
צ’בורשקה, סבתא בסלון.
ולזכר התנין, הוא גנה.
וקרון התכלת שנדם.
יהדות אשר ישבה בגנום,
ואיכה תוכיך שבדם.
ולזכר נעל”ה וסל”ה,
עלייה לצורך ירידה,
אלו, שישבו בכלא,
כי סורבו והתעקשו על “דה!”.
ולזכר פיתה עם קוטלטה,
שקיות של סופר, קצת עברית.
חברים, תקשיבו, איזה קטע:
אלכס הוא.. יענו, אין לו ברית.
ולזכר אמא ששוטפת
רצפות בבית זר וריק,
אותיות בומ”פ ובג”ד כפ”ת,
עץ אשוח אנא הידלק.
צל עצים תמירים באור ירח.
אז נגן נגנה הכינור
לזכרו של כל אותו הריח
לו הומלץ לשגת לאחור.
לא שתקה ולא נדמה קטיושה.
לא חזרה. ולא ביקשה לחזור.
וצילם של שלונסקי, אבא חושי,
חיים נחמן לה היו מזור.
כך צל עץ נפל על הפורמייקה
קוצני, קשוח, משולש.
אז נגני, נגני-נא בללייקה
טומבלה – צלול ומפורש.
