בתקופה זו של “אחרי החגים”, זוכות כיתות ב’ לחג נוסף משלהן (כזה שיחזור על עצמו בשינוי אדרת קל בקרב כיתות א’ בתקופת האביב), טקס קבלת ספר תורה. עבורי, מדובר באחד הטקסים היותר זכורים מתקופת הילדות. לא הטקס עצמו, ליתר דיוק, אלא התכנית האמנותית שליוותה אותו: שחזור ימי הבריאה במחול לצלילי נעימות מוכרות, כאשר תלמידי הכיתה גילמו את יציריי הבריאה. עד היום זכור לי בבירור ששחר שיחק את אדם, ענת את חוה, מיקה וליאב זכו לתפקיד כפול של אור/חושך וצמחים, ואני הייתי באנסמבל שגילם את המים. את בריאת המאורות ביום הרביעי ליוותה נעימת הנושא של “מרכבות האש”. ייתכן והיו נאומים וחולקו מקראות, אבל הם היו במקום המשני. עבורנו הדגש היה בראש ובראשונה על היצירה שלנו, על הידיעה שממרום גיל 7-8 אנחנו האחראים על הטקס. ההורים שבאו לצפות זכו לראות את ילדיהם עושים צעדים ראשונים בעולם הבוגרים – אם בכיתה א’ למדנו קרוא וכתוב, בכיתה ב’ כבר סיפרנו את הסיפורים בדרך משלנו.
בשנה שעברה, זכיתי שוב לחזור לטקס קבלת התורה, הפעם כאמא, אולם החוויה הייתה שונה לגמרי. נראה שהמוקד הוסט באחת מהתלמידים עצמם, אלה המקבלים את ספר התורה, למוקד חיצוני. כך המיקום השתנה מבית הספר לבית הכנסת, וסדר הישיבה מיקם את ההורים מול הרכב כליזמרים, כך שאת הילדים כמעט ולא ראינו. השירים לא היו שירים מוכרים אלא מיטב הזמר החסידי ובהתאמה, הבנים התהדרו בכיפות והבנות במטפחות (משל היו אמהות של שבת). היה יפה ומכובד אבל לרבים מההורים צרמה השאלה: מה לנו ולזה? איפה הילדים שלנו בתוך התפאורה הזו? האם התורה שאנו מבקשים להעניק להם אינה מעבר לפולקלור?
מה לנו ולזה?
הבעיה אינה בבית הכנסת, בכיפות או בשירים החסידיים. ראוי שילדים יכירו את בית הכנסת, ידעו מהי כיפה (אני עדיין תוהה באשר לכיסויי הראש של הבנות, שכן ככל שידוע לי אף אחת מהן לא הייתה נשואה אז) וגם יוכלו להתוודע למוזיקה על שלל סוגיה. הקושי שלי נעוץ בתחושה שבית הספר הפקיע מידיו את הזכות והאחריות ללמד את תלמידותיו ותלמידיו מהי התורה הזו שהוא נותן להם (על משמעותה הגשמית והמטפורית). אין לי ספק שלבית הספר של בני, כמו גם לכל מוסד חינוכי אחר, יש תורה שהוא מבקש להעמיד ולהנחיל הלאה. מדוע, אפוא, הוא לא נדרש לשאלה מהי הדרך הנכונה ביותר עבורו לחגוג את מסירתה?
אני רוצה להאמין שכל בית ספר רואה את תלמידותיו ותלמידיו לנגד עיניו בכל רגע, שהם הגורם המניע לכל החלטה שמתקבלת. זה אמור לבוא לידי ביטוי בשיטות הלמידה, בתכניות החינוכיות ולא פחות, באופן בו הוא בוחר לחגוג את נקודות הציון השונות. אם התלמידים הם המוקד ובית הספר הוא בית גידולם, הרי שהתלמידים ואופי בית הספר צריכים להכתיב את השפה. איש לא היה מעלה על דעתו שבבית ספר בישראל יחגגו את חנוכה על פי מסורת חג האורים של ההוגמנאיי הסקוטי או של הדיוואלי ההודי, חרף היותם חגי אורים. זאת משום שמעבר להעשרה התרבותית (הראויה מאוד), רוב הסיכויים שהם אינם תואמים את רוח בית הספר ואת אורחות החיים של התלמידות והתלמידים הלומדים בו. בדומה לכך, איש לא אמר שרק בגלל שאחת ממשמעויותיו של טקס קבלת ספר התורה נקשרת לבית הכנסת ולפרקסיס דתי, ציון קבלתה ברוח זו הוא האופן הבלעדי. זו דרך אחת, אפשרית וראויה, אולם ודאי שלא מתוך אינרציה, אלא רק אם הדבר נובע מחשיבה מעמיקה הלוקחת בחשבון את מקבלי התורה ואת קהילתם.
איך אפשר לעשות את זה? קודם כל להתנתק מדפוסים קודמים או לכל הפחות, לבחון האם הם עדיין מתאימים. שנית, לשים את התלמידות והתלמידים במרכז (פיזית, אומנותית וערכית). לבחור טקסטים שיכולים לדבר אליהם ולעולמות התוכן שלהם, לחשוב על שירים שהם מכירים ואוהבים, יכולים לשאוב מהם השראה ומשמעות אמיתית ואף ליצור מחרוזת מוזיקלית הקושרת יחד מסורות עבר עם ההווה. שלישית, לזכור שמדובר בטקס המפגיש את שלושת הקודקודים המהווים את הקהילה הבית ספרית: תלמידים, מורים והורים. זוהי הזדמנות פז להדק את חיבורי שרשרת הדורות, ולשאול יחד (עם ההורים והצוות החינוכי) מה הם קיבלו מהוריהם ומוריהם בילדותם, מה הם יצרו בעצמם ומה הם מבקשים להעביר הלאה לדורות הבאים.
מהו טקס קבלת ספר התורה, אם לא המועד בו ראוי לבית הספר לחשוף בפני תלמידותיו ותלמידיו את התורה האמתית שהוא מבקש למסור להם באופן המתאים לו? (תהא זו דתית, מוסרית-ערכית, ליברלית, סוציאליסטית או כטוב בעיניכם). אם לתורה עצמה פנים רבות, הרי שלקבלתה דרכים שונות ומגוונות גם כן. אם תורה הקופאת על שמריה, סופה להיעלם, הרי שאלה המבקשים להחיותה, לחדשה, לקבל ממנה אך גם להעמיד תורה משלהם צריכים לא רק ללמוד וללמד אותה בדרכם, אלא גם לחגוג אותה כך.
לירון בירן-ניסנהולץ היא רכזת תחום תרבות יהודית ישראלית במחלקת החינוך בבינ”ה
