פרשת השבוע שלנו היא “בא” – הפרשה השלישית בספר שמות, המשך ישיר לפרשת “וארא” ולסדרת המכות שנוחתות על העם המצרי עקב סירובו של פרעה לשחרר את עם ישראל.
יש משהו מתסכל בקריאת הפסוקים המתארים מכות איומות שיכניעו בסופו של דבר את פרעה. אני שואלת את עצמי: למה בעצם כל המכות האלה נחוצות? מצרים היא מעצמה ענקית, וודאי מפעילה עוד עבדים מעמים שונים, למה לא פשוט לשחרר את העם המוזר הזה? למה דחוף כל כך לפרעה להמשיך ולהחזיק בו? אפילו העם המצרי כבר זועק- שחרר! אלה מביאים רק צרות!
בואו ננסה תרגיל שאולי יסייע בהבנה – מצאו מקום נוח, קחו כמה דקות שקטות, עצמו את העיניים ועגנו את תשומת הלב בנשימה. שוב ושוב כשיגיעו המחשבות נסו להרפות מהן ולחזור לנשימה. כעבור כמה דקות בוודאי תגלו כמה לא פשוטה המשימה, התודעה שלנו מקפצת ממחשבה אחת לשנייה, מחשבות קלילות וכבדות, הדים למשימות שכדאי לזכור, או מחשבות שנראה שעוד רגע יובילו אותנו לתובנות מדהימות. קל להפליג עם מחשבות, קשה להניח להן. הפעולה הפשוטה הזאת מתגלה כמשימה מורכבת.
עד כמה שלא נעים להודות, כמו לפרעה, לרובנו המכריע יצורי האנוש, קשה להרפות. יש לנו נטייה מולדת להחזיק, להיאחז, להיצמד. זה נכון במקרה של שחרור רכוש, שמיטה של קרקע, חובות או תוצרת חקלאית וזה הכי מורכב כשמדובר בשחרור של תפיסה עצמית. ההגדרות והדימויים שלנו את עצמנו ממוסמרים בנו חזק חזק, כל כך חזק שגם כשנדמה שהצלחנו להשתחרר אנחנו מגלים שנשארנו עם חורים בקירות הלב, חרוטים בנו. עכשיו אולי ברור לנו למה פרעה מתקשה לשחרר את עם ישראל ואיתו את תודעת השליט הכל יכול, אפשר גם להבין את הקושי של עם ישראל לשחרר את תודעת העבדות. אבל מה לגבי אלוהים?
“וַיְחַזֵּ֥ק יְהֹוָ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל” האם לא עדיף היה לרכך את ליבו של פרעה במקום להקשיח אותו? העולם המצרי חרב כמעט בסדר הפוך לסדר בריאה- במקום בריאת הירק, המאורות והאדם הראשון, כאן הירק נאכל ע”י ארבה, העולם מוחשך לחלוטין, ובכורי המשפחות המצריות נקטלים. האם באמת לא ניתן היה להשיג את תוצאת השחרור עם פחות הרס וחורבן? זו שאלה מתבקשת שנידונה וקיבלה תשובות שונות. בכתוב עצמו מובא הטעם של תודעת עם ישראל שייווכח באמצעות המכות שאלוהים אכן איתו “וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאׇזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה” (שמות, י, ב’). במדרש מובאים דבריו של רבי שמעון בן לקיש “שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתְרֶה בּוֹ בָּאָדָם פַּעַם רִאשׁוֹנָה שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית וְאֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ, וְהוּא נוֹעֵל לִבּוֹ מִן הַתְּשׁוּבָה כְּדֵי לִפְרֹעַ מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁחָטָא” (שמות רבה, יג, ג’). כלומר, פרעה קיבל כמה הזדמנויות לחזור בו ומרגע שלא עשה זאת ננעלו עבורו שערי התשובה, זה אבוד. הרמב”ן מוסיף את האפשרות של רצון אלוהים בתשובה שלמה ואמיתית של פרעה, לא כזו שהיא תוצר של סבל המכות. אם ככה, המכות הן פעולה של עונש אבל גם פעולה שנועדה לעוררות, לקראת חזרה בתשובה.
מרושע ככל שיהיה, חזרה בתשובה היא לא רק המשימה של פרעה. פרקי פרשת “בא” ופרשת “וארא” שקדמה לה מלאים דימויים של כבדות, נוקשות וערלות, המתארים את כל הנוגעים בעניין: פרעה מתואר כקשה עורף, וכבד לב. משה הוא כבד פה וערל שפתיים “..הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם” (שמות, ו, יב’). גם עם ישראל עצמו יתגלה בהמשך כעם קשה עורף. פרעה, משה והעם סובלים מכבדות שמצריכה קלילות, אטימות שדורשת בהירות, נוקשות שמבקשת רכות. למעשה כולנו- יהודים ומצרים, נשים וגברים, בנות מלכות ובני העם- עדיף שנקדיש יותר זמן להרפיה וריכוך הלב, העורף, והלשון. לכולנו יש משימה אנושית והיא הסרת הערלה, מעטה האטימות מליבנו – “וּמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת עָרְלַ֣ת לְבַבְכֶ֑ם וְעָ֨רְפְּכֶ֔ם לֹ֥א תַקְשׁ֖וּ עֽוֹד” (דברים, י, טז’).
עם כניסתה של שנה אזרחית חדשה, ובתום כמעט שנתיים של מגיפה, הלוואי ולא נזדקק עוד ל”מכות” שיעוררו אותנו, שנלמד לשחרר את אותם מסמרים שנעוצים בליבנו, נפנה מקום לראות את הסבל שסביבנו ונפעל לתיקון העולם לא מתוך הרס אלא מתוך בנייה והגדלת האור.
__
מיכל זמיר היא ראשת הישיבה החילונית של בינ”ה בבאר שבע.
