בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

שירת החירות של עם ישראל | פרשת בשלח

פרשת בשלח היא אחת מנקודות השיא במסעות עם ישראל במדבר. הפרשה נפתחת בסערה עם חציית ים סוף, ממשיכה עם אספקת מים ומזון לעם הרעב והצמא ומסתיימת שוב בסערה עם מלחמת עמלק. בני ובנות ישראל נמצאים בראשית הדרך מעבדות לחירות ואולי לכן דפוס הפעולה של העם לאורך הפרשה די דומה – מפגש עם אירוע מפחיד וקשה (צבא פרעה, רעב, צמא) המוביל אל תלונות מרות המופנות אל משה ואל אהרון.

וילינו (וַיִּלּוֹנוּ) כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן–בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע:  כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.

פרשת בשלח_קריעת ים סוף

כאשר הרעב מציק כמו נמחקים זיכרונות הצלפת השוט על הגב וגזרות פרעה. העם רוצה לחזור אל סיר הבשר ואל הלחם של מצרים, גם אם סיר הבשר אינו שלו ופתיחת הסיר תלויה ברצונו הטוב של האדון המצרי. כמה נוח להיות עבד שעבודתו היא מהותו, שאינו צריך לפרנס את עצמו, שסמוך על שולחן אדונו. לעבד אין קיום עצמאי מחוץ לחצרו של האדון ואולי לכן התלונה של בני ישראל הרעבים והרחוקים מאדוניהם עד לא מזמן אפופה בתודעת מוות – עדיף למות כעבד שבע מאשר כבן חורין רעב. 

בין האדון לעבד אין מערכת יחסים שוויונית של בני חורין ולכן אין צורך בנימוסים והליכות. בשעת האוכל העבד עומד בתור בין שאר העבדים, מושיט את צלחתו קדימה, מקבל בפנים קפואות את מנת הבשר והלחם שלו וממשיך להתקדם ללא אמירת תודה. לא מצופה ממנו לומר דבר, רק להמשיך ולעבוד על מנת להצדיק את מנת המזון שהושקעה בו.  בהקשר הזה מעניין לראות שבאירועי אספקת המים במרה ובמסה ומריבה ובאירועי אספקת המן והשלו העם לא טורח לומר תודה למשה, לאהרן או לאלוהים. הוויית העבדות עדיין נוכחת בהתנהגות העם.

חציית ים סוף מעוררת תגובה אחרת. ראשית – ראיה, מיד אחריה – יראה ואחריהן – אמונה:

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ.

אירוע החציה המרשים מעורר אמונה גדולה ומתוכה פורצת ועולה שירה אדירה, היא שירת הים.

אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם  

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה; 

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.

כך ממשיכים משה והעם להלל ולשבח בשיר את ה' ואת פועלו. להודות על הישועה ועל ההצלה שהיו מנת חלקם. לומר תודה. וכדי שלא נחשוב שמדובר רק בגברים ששרו ורקדו בשמחה (כמה התנ"ך יכול להיות רלוונטי) מסופר לנו גם על מרים הנביאה שלקחה תוף בידה והובילה את הנשים בשירה ובמחולות. חגיגה עממית אמיתית, רגע של אחדות ושלום, של יופי וחן. מרחב בו אפשר לחגוג ללא חשש מכפיה ואלימות. ויותר מהכל – רגע של החירות לומר תודה – לא כעבד לפני אדונו אלא כנשים וגברים שמתחילים ומתחילות לטעום את טעמה המתוק והממכר של החירות ולהפוך לבנות ובני חורין. 

לנהוג בנימוס ובעדינות, להקשיב למשפט של הזולת עד לנקודה שלו (תודה מאיר אריאל ז"ל) לומר תודה, בבקשה וסליחה – כל אלה הם ביטויים של חירות ושל עצמאות ולא סימנים של חולשה כמו שנהוג לפעמים להסתכל עליהם. 

השבת הקרובה היא "שבת שירה" – הזדמנות טובה להיזכר בחגיגות השלום והחירות שפרצו מיד לאחר חציית ים סוף ולשיר תודה על היופי ועל החן שיש בחיים האלו, אף על פי כן. שבת שלום.


__

אריאל מגל הוא ראש הישיבה החילונית של בינ"ה בתל אביב.

מאמרים נוספים: