פרשת בראשית נפתחת בתקווה גדולה – אלוהים ניגש אל האין ובורא עולם. מפריד בין אור ובין חושך, בין ארץ לשמים ויוצר עולם חדש. ואחרי כל בריאה ובריאה נכתב – “וירא אלוהים כי טוב“.
אבל אקורד הסיום של הפרשה צורם וכואב. רק שישה פרקים אחרי שברא את העולם אלוהים מתחרט. הוא מגלה שהעולם הזה רע, בני האדם מאכזבים אותו. והפרשה נגמרת במילים – “ויינחם אדוני כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל ליבו“.
איך קורה הדבר הזה שבשישה פרקים בלבד הופכת הבריאה המושלמת למקולקלת כל כך. ואיך אפשר להתמודד עם הפער הזה שבין החלום להגשמה שלו במציאות היומיומית. אני חושבת שהתשובה לשאלות האלה נמצאת בפסוק הראשון והמוכר שבו נפתחת התורה – “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ“.
זו ההתחלה וזו התמצית של העולם שלנו. אנחנו מתהלכים כל חיינו ברווח הזה שבין הארץ לשמים. בין היציבות שתחת הרגליים לחלומות והשאיפות שבשמיים המשתנים, מלאי ההבטחות. בין האדמה הקשה, הצחיחה, הכואבת ומלוכלכת לפעמים. לבין השמים הטהורים, הנקיים, המבטיחים כל כך.
במסכת חגיגה מתוארת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בשאלה – מה נברא קודם – השמים או הארץ? בית הלל טוענים שהארץ נבראה תחילה. קודם אלוהים הניח אדמה תחת רגלינו. אבל בית שמאי חושבים שדווקא השמים נבראו ראשונים. קודם נוצר המרחב האווירי האינסופי שבתוכו אנחנו חיים ורק אחר כך התווספה הקרקע. איך אפשר עולם ללא עוגן יציב, ללא קרקע בטוחה, ללא חיבור לצרכי העולם הזה שואלים בית הלל. ובית שמאי עונים להם שאי אפשר שהעולם יתקיים בלי שאיפה שבלב וחתירה לאמת רוחנית גבוהה. התמצית של החיים טמונה בשאיפה הזו מעלה, לעולם רוחני טהור ובלתי מושג.
התהליך שעובר אלוהים בפרשת בראשית כל כך מוכר, היה לו חלום ורוד. יפה. ואז אחרי שהחלום התממש במציאות פתאום התגלו כל הפגמים, כל נקודות התורפה, כל הנקודות שמתרחשת כשחלום אוטופי הופך למציאות יום יומית.
התגובה של אלוהים היא פשוט להרוס ולהתחיל מהתחלה, ולפעמים, כנראה שבאמת אין ברירה ויש קלקול כל כך גדול שבאמת צריך להתחיל מהתחלה. לשבור כל מה שהיה ולבנות מחדש.
אבל לפעמים, המשימה שלנו היא דווקא למצוא את הדרך להתמודד עם הקשיים. לחיות ברווח שבין החלומות למימושם. לבדוק מה יכול להתהוות דווקא מתוך הרווח הזה, הלא מושלם, שלא חלמנו עליו כלל. מעניין לגלות שנקודות הצמיחה קורות דווקא בחיבור בין השמים לארץ. בנקודות המפגש. בגשם שיורד מן השמים ומפרה את האדמה.
חז”ל מסיימים את המחלוקת בין בית הלל לשמאי, בין הארץ לשמים, וקובעים – “זה וזה כאחת נבראו” – השמים והארץ נבראו בבת אחת. אף אחד מהשניים לא משמעותי יותר מחברו. אנחנו זקוקים לשניהם כדי לחיות. לארץ היציבה, המציאותית והסדוקה תחת רגלינו ולשמים מלאי ההבטחות מעלינו.
וככה אנחנו עומדים בפתח השנה הזו. נבראים מחדש בפרשת השבוע הראשונה של השנה, כשסוף סוף הגיע “אחרי החגים” וכולנו מקווים לחזור לשגרה. מצד אחד אנחנו זקוקים לנחמה שביציבות – שמעניק לנו הסיפור המוכר. ומצד שני חלומות תלויים מעלינו, מפצירים בנו לשוב ולנסות, לכתוב פרקים חדשים ומרתקים בסיפור העתיק שלנו.
“יש שמים מעלי, יש בתוכי שמים” אביב גפן ואביתר בנאי.
__
אילה דקל היא מנהלת פיתוח תוכן, מורה ומנחה בישיבה החילונית של בינ”ה בתל אביב.
