בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

יש צער | פרשת חיי שרה

טור פרשת השבוע מוקדש לאיציק סעידיאן, להחלמת גופו ונפשו.


לפני כמה ימים ראיתי מופע סטנדאפ של אודי כגן, שעה וחצי של התפקעות מטורפת מצחוק. לקראת סוף המופע, אודי מתיישב ליד הפסנתר ומספר על היותו הלום קרב, הוא מספר על התקפי החרדה שתקפו אותו אחרי השחרור מהצבא, ועל הניסיון הכושל להתעלם מהם. הוא מתאר באופן כנה ושובה לב איך במהלך אחד מהתקפי החרדה החמורים שחווה, כשכבר חשב שהוא נפרד מהעולם, הפעיל סרטון עזרה עצמית ביוטיוב. בסרטון הקריין מנחה את הצופה החרד לשים לב להתנגדות, להניח לה ופשוט לתת לפחד להיכנס, להרגיש אותו. אודי מספר איך ההנחיה הזו הפתיעה אותו אבל באופן מוזר גם עזרה לו. הוא מספר ששם לב לקושי להתמסר ולהיפתח גם לרגשות כמו שמחה ואהבה. זה רגע במופע שהצחוק מתמזג עם דמעות, נגיעה מצחיקה-עצובה בעובדה שהחיים שלנו מלאים כאב, אובדן וצער. מה אפשר לעשות עם כאב? זו שאלה שמעסיקה אותי, התשובה המצערת היא שאין מה לעשות.

"יש צער.
דע אותו עד סופו.
כמו לדעת רחוב, כלומר ללכת בו.
יש צער.
דע אותו.
אצילות של אמת."

(פרופ יעקב רז, מתוך 'האמת הראשונה, האמת השלישית- גילוי נאות')

פרשת חיי שרה_אבל_אובדן

 

אין מה לעשות, אבל יש מה להיות, לחוש בצער, להכיר בו, להכיר אותו, ולכאוב אותו עד סופו. סגנונות ההתמודדות שלנו עם כאב מעידות עלינו ועל האופן שבו אנחנו מתנהלות ומתנהלים בעולם.

פרשת חיי שרה מתחילה דווקא במותה. אברהם מקבל את בשורת מות שרה, אשתו האהובה, השותפה למסעות, הרפתקאות, עליות ומורדות, ונכנס מיד למצב עשייה. המטרה- להביא את שרה לקבורה מכובדת. זו מטרה חשובה כמובן, ועדיין המעבר מהיר מידי עבורי, תוך פחות מפסוק אחד, אברהם מוחה את הדמעות ועובר לDoing. 

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ׃ וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל־בְּנֵי־חֵת לֵאמֹר׃ גֵּר־וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת־קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי׃ (בראשית כג, ב-ג)

אני רוצה לעצור אותו, להושיט לו כוס מים, להניח יד על כתפו ולומר לו: אברהם, אל תקום כל כך מהר. אני אטפל בכל הסידורים, אתה רק שב ותנוח, תהיה עצוב, קיבלת בשורה קשה. אבל אברהם לא כזה, זה לא הסגנון שלו. הוא איש של מעשים, אחרת אולי לא היה הולך לו מארצו, מולדתו, מבית אביו אל ארץ לא מוכרת. אברהם נחוש לפעול, זה מה שעוזר לו במצבים קשים.

הוא ניגש לשיחה עם בני חת לגבי קניית אחוזת הקבר לשרה ולא מקל על עצמו עם אף קיצור דרך. למרות שמדובר באברהם הגדול, המוכר ע"י תושבי המקום כ"נשיא אלוהים" מציג את עצמו כ"גר ותושב". הם מציעים לו קבורה איפה שרק יבחר, הוא מבקש מקום ספציפי, מערת המכפלה. עפרון בן צוחר מציע להעניק  לו את המערה בחינם, הוא מתעקש לשלם, מחיר מלא. בסופו של דבר אברהם השלים את המשימה, אבל אני נשארתי עם מועקת הכאב והאבל על שרה, עדיין לא כאבתי מספיק כדי להניח לה.

אברהם עובר למשימה הבאה, מציאת כלה ליצחק. הוא משביע את עוזרו הנאמן שיצא למסע ויביא לבנו כלה מארץ המקור שלו. מעסיקה אותם השאלה כיצד לשכנע את הכלה לעזוב את ביתה לקראת חתונה עם בחור שמעולם לא פגשה. אני שואלת את עצמי למה בעצם יצחק לא מתלווה אליו? הוא כבר בוגר, וזה בוודאי היה חוסך התלבטות לכלה אם הייתה רואה במו עיניה את החתן המיועד (רבקה ממש לא מתלבטת, אבל זה כבר סיפור אחר). 

בסופו של המסע, רק כשרבקה מגיעה סופסוף אל יצחק, אפשר למצוא תשובה אפשרית לשאלה הזאת, יצחק לא יצא למסע כי הוא היה באבל. הוא איבד את מי שהייתה הכי קרובה אליו ואהבה אותו בכל ליבה ובלי תנאי, זה עצוב וכואב. יצחק לא לקח על עצמו התעסקות בענייני היומיום, הוא לקח הפסקה קטנה מהחיים כדי לכאוב את לכתה של אימו, לדעת את הכאב עד סופו.

רק כשראה את רבקה, הבור שנפער בליבו הצליח להתמלא.

"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (בראשית כד, סז). 

העצב של יצחק מנוחם, הלב שקפא הפשיר. אברהם הולך לו ממקום למקום ויצחק פשוט ישנו, בכאב, באהבה ובחיים.

"עצור,
יש צער. דע אותו.
יש שמחה. דע אותה.
יש ריבוא ישים. צער הוא אחד מהם.

הרי אי אפשר שלא להיות מה שאני עכשיו
ואין דרך להיות במקום אחר מכאן
ואין לאן ללכת מהמקום הזה
כי המקום ההוא יהיה המקום הזה

כל כך פשוט שאיך לא חשבתי על זה"

(פרופ יעקב רז, מתוך 'האמת הראשונה, האמת השלישית- גילוי נאות').

__

מיכל זמיר היא ראשת הישיבה החילונית של בינ"ה בבאר שבע.

מאמרים נוספים: