בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

תעש״ו כבר! וידוי קהילתי | יום הכיפורים תשע"ו

בשנים האחרונות נהייתי אקטיביסט. אקטיביסט למען זכויות פליטים וזכויות אדם, אקטיביסט נגד גזענות ושנאת האחר, ולמען הבנה, קבלה, ואהבה.

לא התכוונתי להיות אקטיביסט, ואף פעם לא הגדרתי את עצמי כאקטיביסט בעבר. אני אפילו לא כל כך אוהב את המילה הזאת – אקטיביסט – כשאני שומע את המילה אני עדיין חושב על אנשים שעצבניים כל הזמן, תמיד כועסים על משהו, תמיד צריכים להגיד משהו, חושבים שהם תמיד צודקים, תמיד צדקנים, תמיד מסתובבים עם מגפון ביד אחת וספריי צבע ביד השנייה, ותמיד עם מלא פירסינגס וקעקועים.

אני תמיד הייתי ילד טוב ירושלים – או לפחות ילד טוב שיקגו. מתנהג יפה, מדבר בנימוס, עושה מה שמצפים ממני כל הזמן (אוקיי, רוב הזמן), משתדל לא להפריע  יותר מדי.

לא התכוונתי להיות אקטיביסט אבל ככה זה יצא. לא הייתה לי ברירה כמעט. ראיתי אי-צדק כל כך חזק, כל כך מכעיס, שלא רק נעשה, אלא שנעשה ע"י עמי, בשמי, ובשם הדת והאמונה שכל כך יקרות לי – אי-צדק שגירד בתוכי כמו גירוד בנשמה, עד שהתעטשתי. לא יכולתי להתאפק. הייתי חייב לעשות משהו. לא הייתי יכול לחיות עם עצמי אחרת.

החיים שלי מאוד השתנו בשנה האחרונה. הייתי לא מעט פעמים בבתי כלא – מבחוץ ומפבנים. הייתי באין-ספור הפגנות. עזרתי לארגן אין-ספור הפגנות ופעולות. אני, שמגדיר את עמצי כבן-אדם שומר שבת, דחיתי לא מעט פעמים את השבת בשם פיקוח נפש, כדי לנסות לעזור לחבר – או סתם זר – מפני סכנת גירוש. איבדתי לא מעט חברים, שעזבו, שגורשו, שנעלמו, או שאבדו מהעולם הזה, בגלל המדיניות האכזרית של המדינה שלנו, שמגרשת למקומות מסוכנים אנשים שביקשו כאן מקלט. וגם עשיתי הרבה חברים חדשים – חברים ממדינות שונות, מדתות שונות, מצבעים שונים, ועם דעות שונות. נהייתי חלק מקהילה מדהימה – קהילה של אקטיביסטים, ישראלים ומבקשי מקלט, שלא תמיד מסכימים על הכל (בלשון המעטה), אבל מסכימים באמונה שלנו בזכויות פליטים, בזכויות אדם, ובאהבת האדם באשר הוא אדם, ועובדות ביחד, ותומכות אחד בשנייה באקטיביזם שלנו, ובכלל.

למדתי הרבה דברים בשנה האחרונה. למדתי הרבה על אקטיביזם, על חברות, על אנשים, על העולם, על יהדות, על צניעות, על גאווה, על תקווה, ועל עצמי. ואולי יותר מהכל למדתי על אנושות, על מה זה אומר להיות בן אדם, מה זה אומר להיות חלק מקהילה, מחברה. היו רגעים שכמעט איבדתי כל אימון באנושות, והיו רגעים שבהם האימון שלי במין האנושי התחזק יותר מאי-פעם. למדתי שהרבה פעמים אם את רוצה לעשות משהו, את צריכה לעשות אותו בעצמך – או לפחות להתחיל אותו בעצמך, ואחרים בתקווה יצטרפו. גם למדתי שאי אפשר להיות אקטיביסט בודד – כן, לפעמים אפשר לעשות דברים לבד, או ליזום דברים לבד – אבל בסופו של דבר צריך קהילה תומכת, מעודדת, שתופסת אותך לפני שאת נופלת. אם אקטיביסט בודד נופל באמצע היער, האם הוא משמיע קול? נראה לי שלא.

היחסים שלי עם הקהילות השונות שלי – הקהילות הישנות והקיימות שלי מחוץ למעגל האקטיביזם – גם נהיו יותר *מעניינים*, במיוחד הקשר שלי עם קהילת בינ"ה. הרבה פעמים אומרים לי "כל הכבוד" "ואתה עושה עבודה ממש חשובה", שמצד אחד מאוד חשוב ומאוד מחזק אותי, אבל מצד שני אני אומר "סבבה, תודה, אבל אני לא כזה מיוחד – אני פשוט עושה מה שאני מרגיש שאני צריך לעשות." ולפעמים אומרות לי "אתה ממש מעורר השראה. הלוואי שהייתי מעורבת ופעילה כמוך", שמצד אחד גם נחמד, אבל מצד שני בא לי להגיד "אז יאללה! תהיי מעורבת ופעילה! גם את יכולה! לא בשמיים היא!". אבל אני עסוקה. אין לי זמן. אי אפשר לעשות הכל. אני לא יודעת איפה להתחיל.

נכון, לא צריך לעשות הכל. אבל צריך לעשות משהו. "לא עליך המלאכה לגמור, ולא את בן חורין להיבטל ממנה" – אבל באמת! ולא צריך להתחיל מאפס, במיוחד כשיש קהילה תומכת. ולא כל אחת צריכה להיות מנהיגה או יזמת, צריך גם אקטיביסטים מעורבים, תומכים, עוזרים, פעילים.

נראה לי שבשביל זה הקימו את בינ"ה לפני 20 שנה. קהילה של תלמידים ותלמידות, מורים ומורות, אקטיביסטים ואקטיביסטיות, פעילים ופעילות, מנהיגות ולא מנהיגות, שתומכות אחד בשנייה, שלומדים ועושים, שלומדות על מנת לקיים. "תלמוד שמביא לידי מעשה" כמו שאומרים. אוי, כמה אוהבים את ביטוי הזה בבינ"ה, אבל עד כמה באמת מבינים אותו? איך הולך הסיפור התלמודי?

מסופר על מחלוקת בין רבנים על גג בית (מעריב) ניצה בלוד. נשאלה השאלה: מה גדול יותר, כלומר מה חשוב יותר – תלמוד (לימוד) או מעשה? רבי טרפון אמר: מעשה גדול. רבי עקיבא אמר: תלמוד גדול. כולם אמרו "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה." (גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה). מה זה אומר "שה – שהתלמוד מביא לידי מעשה). בדרך כלל מפרשים אותו כך: "גדול תלמוד מכיוון שהתלמוד מביא לידי מעשה." האמנם?! אפילו מורנו ורבנו ערן ברוך מודה – הרבה פעמים תלמוד לא מביא לידי מעשה, ואף הרבה פעמים התלמוד מונע ממעשה. התלמוד ממכר אותנו, מפתה אותנו, להמשיך ללמוד עוד ועוד, ואפילו מפחיד אותנו ומהמם אותנו מכל הבעיות וכל הרוע שבחוץ – כמה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד – ואף פעם לא לקום ולצאת לפעולה.

לכן הרעיון של בינ"ה היה סוג אחר של תלמוד – תלמוד שמביא למעשה, תלמוד שמשולב במעשה. ולכן אני אוהב לפרש את הביטוי המקורי כך "גדול תלמוד, כשהתלמוד מביא לידי מעשה". יפה, לא? אבל היום, אפילו בזאת אני לא בטוח. האם זה באמת עובד? האם באמת אנחנו מצליחות במטרה הבינ"תית שלנו, לשנות את פני היהדות, לשנות את פני החברה הישראלית, ולהפוך אותה ליותר צודקת, יותר טובה? 

נכון, אנחנו לומדים הרבה תורה בבינ"ה – כולנו נבונים, כולנו חכמים, כולנו שמאלנים, כולנו יודעים את התורה. אנחנו אפילו עושים הרבה עבודה – הרי אנחנו תמיד עסוקים – אבל האם אנחנו עושות את העבודה הנכונה, עבודה משמעותית שבאמת מביאה לשינוי? האם ההתנדבות והמשימות שלנו באמת עושות שינוי, או האם הן מונעות מאיתנו מלטפל בבעיות יותר גדולות, יותר חשובות, ויותר קשות, ויותר שנויות במחלוקת? האם אנחנו קהילה שמועדדת אקטיביזם שינוי משמעותי, או קהילה שמעודדת אקטיביזם של חצי-כוח, שמסתפק בסיפוק של מעשים קטנים שגורמים לנו להרגיש יותר טוב כשחוזרים הביתה בסוף היום, ולהמשיך להתעלם מהעוולות ומהחטאים הגדולים והאמיתיים של החברה שלנו – גזענות, הנצחת אי-שוויונים חברתיים וכלכליים, גירוש פליטים, כליאת חפים מפשע, הריגת חפים מפשע, כיבוש. אולי אנחנו לא צריכות להסכים על הכל ביחד, ולא צריכות לעשות הכל ביחד, אבל לפחות לעודד ולתמוך אחד בשנייה באקטיביזם ובעשייה משמעותית וקשה – כי בעיניי, זו המשמעות של קהילה אמיתית. לא רק קהילה שלומדת, ומדברת, אלא קהילה שעושה, שעושה שינוי – קהילה אקטיביסטית, אקטיבית.

מה המקור של המילה הזאת בכלל – אקטיביסט? לא בפירסינגס ובקעקועים ולא בדיבורים, אלא מלשון TOACT – לפעול. לעשות. אקטיבסיט – פעיל-יסט עשייה-טיסט.

היום אנחנו נכנסות לשנה חדשה – שנת תשע"ו, או בסדר אותיות אחר, תעש"ו – שנת תעשו! שנת תעשו משהו! השנה שעברה הייתה שנת תשע"ה – שנת תעשה – השנה של עשיית היחד. השנה היא השנה של עשייה של הקהילה, של הקבוצה, של אני ואת, ואני ואתה. שנת אני ואתה נשנה את העולם. אני ואתה – אז יבואו כבר כולם.

מספיק דיברנו, מספיק למנדו, מספיק חטאנו, מספיק חפרנו. אז יאללה, נעשה. נשנה. תעשו.

שנה טובה.


אליוט וייסרוב גלסנברג הוא מורה בבינ"ה.

מאמרים נוספים: