מיד לאחר פסח, חזרה הבת שלי תמר מבית הספר בהתרגשות גדולה וקראה: “התחלנו לכתוב במחברת עברית את ספירת העומר!”. שאלתי אותה מה הספירה ולמה בכלל סופרים את העומר והיא השיבה: “אימא, לא יכול להיות שאת לא יודעת! סופרים כי חשוב לדעת מה בדיוק הזמן שעובר בין פסח לשבועות”. היא לא לגמרי ידעה להסביר למה זה חשוב לספור, אבל היא קלטה בגיל שבע את הדבר המשמעותי ביותר: לדעת מהי מסגרת הזמנים שאנחנו מתנהלים בתוכה זה חשוב.
בעודנו בלב ספירת העומר של חודש אייר והנה מגיעה פרשת אמור. הפרשה המפורטת ביותר בתורה בנוגע לחגי ומועדי ישראל. היא גם הפרשה היחידה שמציינת את מצוות ספירת העומר: “וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַיהוָה“.
רוב חגי ישראל כפי שאנו מכירים אותם כיום נכנסו ללוח השנה העברי מדאורייתא – מהתורה, חלקם מדרבנן – חז”ל, חלקם מנהגים וחלקם תעניות. בפרשה שלנו אנחנו נחשפים באופן מרוכז לכל מצוות השבת, פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, שמיני עצרת, ספירת העומר וגם כמה ציוויים הנוגעים לחברה וכלכלה.
בעוד בני ישראל צועדים במסע המפרך במדבר, מגיע אליהם משה בצו אלוהי עם לוח זמנים וציוויים לשמונה חגים ומועדים, מצוות שיהיה עליהם לקיים ביום שיגיעו אל הארץ המובטחת.
יש הרבה דברים שאפשר להתווכח על איך עושים אותם בחיים האלה, אבל יש דבר אחד שהוא לא בר וויכוח והוא הזמן. הזמן הוא נתון יציב: לכל מילוי ירח יש מחזור קבוע שאנו קוראים לו חודש ו-12 ירחים מרכיבים את מה שאנו קוראים לה שנה. בפרשה אלוהים קובע מהם “מקראי הקודש” ולכל אחד ממועדי מקראי הקודש יש תאריך מדויק שנמדד על פי מצב הירח ברקיע. הירח משתנה מיום ליום, מסמל לנו את המיקום שלנו בחודש, את השתנות הזמנים, את חילופי העונות. כדי לדעת מתי חוגגים כל מועד וחג, האם ביום השישי לחודש או הארבע עשר לחודש, נדרש לקדש את ראש החודש שממנו תתחיל ספירת ימי החודש. בתקופת המשנה ראש הסנהדרין היה אמון על קידוש ראש החודש והוא עשה זאת על ידי חקירת עדים שאמרו איזה ירח הם ראו בשמיים. בעצם, ראש הסנהדרין פוסק שההחלטה השמימית על מצב הירח ברקיע נקבעת על ידי האדם, המהלך על פני האדמה. מצד אחד – אלוהות שקובעת את מסגרת הזמנים והציוויים – אלמנט הקדושה, ומצד שני – האדם הוא הפוסק מתי החודש מתחיל ונגמר והוא גם המקיים את הציווי בעמל כפיו – אלמנט החירות.
חיבור של בין שמיים וארץ.
אחידות הזמנים הייתה קריטית כי היא קבעה מסגרת משותפת לכל התפוצות ומי שנותרו בארץ ישראל בתקופת הגלות, היא זו שהגדירה את כולם כעם. בתלמוד יש מחלוקת קשה בין רבן גמליאל שהיה ראש הסנהדרין, תפקיד רם ונעלה, לרבי יהושוע שהיה ראש בית הדין, גם כן תפקיד חשוב ומכובד בציבור לצד ראש הסנהדרין. שניהם חלקו על פסיקת מועד תחילת החודש, האחד אמר כך והשני אחרת. כיוון שחשוב שכולם יהיו סביב אותה מסגרת זמנים, במיוחד בנוגע ליום קדוש כמו יום כיפור, רבן גמליאל כפה על רבי יהושוע לקבל את פסיקתו ובכך גזר עליו לחלל את יום הכיפורים שלו. לכל אחד הייתה תפיסה אחרת בנוגע לזמן של אותו המועד.
מצד אחד, הזמן הוא לא בשליטתנו. הוא חולף ועובר ואין לנו יכולת לעצור את השעונים. הירח יעלה לרקיע ויקבע מה מסגרת הזמן בחודש. מצד שני, יש לנו את החירות לעצור, לְיַחֵד ולחגוג את הזמן. גם בפרשה יש הרבה מאד תיאורים בנוגע למתי בדיוק חוגגים את החג, מה הטקס שמתלווה לכל חג, מה אוכלים, לזכר מה חוגגים, איזה מלאכה מותר לעשות ומתי, איך מתייחסים לעני ולגר. כל זה בא לסמן לנו שלזמן המיוחד, לזמן המקודש, יש כמה דברים שהופכים אותו לכזה.
בשנה האחרונה הרגשנו איך זה כשמסתגרים בבית, בלי המפגש עם החלל החיצון, יש איבוד של תפיסת הזמן. פתאום לקיום משותף של מועדי הקודש יש משמעות אחרת. חלקנו הרגשנו בעוצמה את ההבדל בין ‘מועד קודש’ (שבת וחג שאנו מציינים בחוג הביתי שלנו) ליום חול. אבל חלקנו הרגשנו נזילות שהייתה בין יום ליום, בין יום ללילה, בין יום חול ליום קודש – תחושה שהייתה כמו דבר החומק בין הרווחים שבין האצבעות, במיוחד למי שאינו.ה שומר.ת הלכה. כמות הפעמים ששאלתי את עצמי: ‘איזה יום היום?’ הבהירה כמה נזיל היה הזמן.
יחד עם זאת ועל אף ההסתגרות בבתים, המסגרת הקבועה והקולקטיבית של החגים והמועדים, זה שכולנו נמצאנו יחד באותה מסגרת זמן, גרמה למועדי הקודש הפרטיים שלנו לקבל משמעות אחרת. מצאתי את עצמי, כמו רבים מאיתנו, שואלת את השאלות: איך לחגוג פסח בבית? מה יגרום לי להרגיש שאני מכניסה את השבת הביתה? איך חוגגים יום הולדת בחוג המשפחתי המצומצם? איך עומדים בצפירה בימי הזיכרון? במשך שנה שלמה כולנו נשאלנו בשאלות בנוגע לזמן הפרטי והזמן המשותף כי יש בחגים ובמועדים מעמד אחר שגורם לנו להתייחס אליהם, בין אם אנחנו מציינים או חוגגים את החגים כהלכתם.
בתקופת הקורונה, כדי להרגיש טוב יותר שפסח הגיע, למדתי להכין בעצמי את החרוסת של סבתא שלי. הבית התמלא בריח החרוסת, שהתערבב בריח המצות. בקריאת ההגדה פתחנו חלון ושמענו עוד כמה משפחות שרות יחד איתנו את ‘מה נשתנה’.
והבנו שיש דברים שהשתנו מאד בשנה הזו ויש דברים שלא משתנים אף פעם.
__
נופר סימפסון היא ראשת הישיבה החילונית בינ”ה בחיפה
