בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

האתוס של חנוכה: החג היחיד שבו היהודים ניצחו

ערן ברוך

מדוע חז"ל לא אהבו את חנוכה? למה הם לא שמרו את ספרי המכבים? ההיסטוריה והתרבות היהודית ויוצרת "יש מאין" תרבות לאומית חדשה. כנראה שאין ברירה. כך נבנה אתוס לאומי.

פורסם ב-NRG

מודה ומתוודה, זה החג האהוב עלי כילד. חורף, מגפיים, גשם, זהו זמן נפלא להדליק המון אורות, לאכול סופגניות ולשיר שירים אהובים וקצביים –  באנו חושך לגרש, כד קטן כד קטן, חנוכיה לי יש. ויש עוד עניין קטן – זה החג היחיד שניצחנו בו.

בכל סיפורי החג היהודיים אנחנו מפסידים וניצלים בנס מהפרעות והפוגרומים ומאלו שרצו לשעבד ולהשמיד אותנו: סוכות, פסח, פורים ל"ג בעומר.  ולפעמים אפילו בקושי מצליחים להינצל – יום השואה. אפילו בר כוכבא הפסיד בסוף. אבל המכבים ניצחו! באמת חג מוצלח.

 כשגדלתי ולמדתי קצת יותר על החג, תמיד הפתיע אותי שחז"ל לא אהבו את חנוכה. משהו פה לא הסתדר, למה הם לא שמרו את ספרי המכבים? (דווקא הנוצרים שמרו אותם) למה המציאו את עניין פח השמן? לא התאים להם שנהלל את ניצחון המכבים? למה "לוזריות" שכזו? בלי האמונה בניצחון  הזה "צסק"א לא הייתה אוכלת אותה". כך היו מחשבותיי כנער מתבגר ישראלי בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת.

קצת הבנה של תעלומת חנוכה גיליתי אצל עגנון, בספרו "תמול שלשום". תחת הכותרת "מעשים שמחים ומחשבות עצובות" מתאר הסופר שיחה שמתרחשת ביפו בבית התה של מלכוב, חסיד חב"ד שפתח את המקום לחלוצים החילוניים. השיחה עוסקת בנשף חנוכה שנערך בירושלים על ידי מייסד האקדמיה לאמנות "בצלאל" פרופסור בוריס שץ. המסיבה מתוארת כ"נשף חשק" כשבמרכז החוגגים עומד פסל גדול של מתתיהו החשמונאי אוחז חרב בידו.

בעיתונו של אליעזר בן יהודה נכתב טובות על האירוע, אלא שדעתו לא הייתה נוחה בגלל הפסל. "מתתיהו זה קנאי לדתו היה לדתו לא לארצו" כתב בעיתונו, "אילו היו נופחים רוח חיים בפסל…כלום לא היה דוקר את כולנו בחרב שבידו?" הרי מתתיהו ובניו לא היו ציונים. כל עוד שלטו כאן הפרסים והיוונים ולא הפריעו ליהודים לקיים את מצוות הדת, ישבו החשמונאים במודיעין ולא נקפו אצבע. רק כשהתחילו היוונים "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" קפצו להתחיל במרד.

פתאום מתחוורת כאן הסתירה העצומה. האם מתתיהו הוא מנטורי קרתא? הוא לא ילד ציוני שרואה בריבונות לאומית ערך. איפה גיבור הילדות שלי הכהן הכפרי האמיץ עם הזקן הלבן שיחד עם בניו גיבורי התהילה, הצטרף לפלמ"ח והקים לנו מדינה. מה הוא היה אומר על מכבי תל אביב, על כדורגל בשבת על האירוויזיון – איזו נפילה.

בסוף הקטע המדובר עגנון מזכיר את הסופר העברי יוסף חיים ברנר. הוא איננו מוציא הגה מפיו בזמן שמספרים על הנשף של בצלאל. "אבל עצם את עינו כדרך בעלי הרגשה שמביעים הרגשותיהם באיבריהם". לאחר שמלכוב מסיים לדבר "נפרצו שפתיו של ברנר והתחיל מתנדנד מרוב צחוק. אחרי שנח קצת מן הצחוק אמר, אדם וולגרי אני. סילחו לי חברים על צחוק פראים זה".

ברנר הבין כבר אז, בימי העלייה השנייה את מעשה ההבנייה התרבותית של הציונות. כיצד היא רוקחת במעשה רב דמיון חיבורים מושאלים ומופרכים מן הדת, ההיסטוריה והתרבות היהודית ויוצרת "יש מאין" תרבות לאומית חדשה. ברנר צוחק ושותק. הוא מבין את הגיחוך שבדבר, ורואה את התפרים הגסים. אך הוא יודע שאין ברירה. כך הולך ונבנה אתוס לאומי. ככה בונים מדינה. בלב ליבו הוא מחייב את התהליך ומברך עליו. ועגנון? קשה לדעת מה חושב עגנון על סיפורו. לאלוקים פתרונים.

אני מביט סביב ורואה כיצד התפרים הגסים מתפרדים וחושש. לא בקלות נוצרה כאן תרבות לאומית ונבנה כאן אתוס ישראלי עם חגים, שירים ומאכלים חביבים. הוא יכול בקלות להתפרק. כולנו עסוקים במרץ בשחיטת פרות קדושות. כולנו ביקורתיים מלאי ספקות. ביקורת דתית, ביקורת פמיניסטית ביקורת מזרחית.

הכל כמובן מעניין ולגיטמי. אבל מי כאן מחזיק את האתוס הישראלי? מי מחזק את הגננת בגן חדווה? מי שומר על הגחלת של החינוך העברי? על האתוס הישראלי? ומה יקרה אם יפרמו התפרים הגסים? מי נותן את הדעת לערעור הבסיס המשותף שלנו כאן. ואם זה יקרה האם נרים יד איש באחיו?

מאמרים נוספים:

עת לבנות סוכה | חג סוכות

קריאה במגילת קהלת בסוכות, מניחה מולנו בבהירות שתי עמדות חיים: כלום לא חשוב ולא ישתנה מול הכל חשוב ויש אפשרות לשנות.
אז איך אפשר לחדש וליצור? ומה המשמעות של פעולות לשינוי בעולם שהכל בו צפוי וידוע? מה התכלית למעשים? […]

קרא עוד…

לקריאה >>

ראש השנה – חג שוויון ערך האדם

ראש השנה צריך להפוך לחג האולטימטיבי לשוחרי הצד והמאמינים בשוויון ערך האדם. על הקשר בין מעגל השנה, בריאת העולם, האנושות והאנושיות, והיכולת של קהילה לייצר תוכן משמעותי ורלוונטי, במאמר שלהלן. […]

קרא עוד…

לקריאה >>