במקרא מסופר על שני פסחים שציינו בני ישראל: הראשון התקיים במצרים, עת המלאך המשחית הכה בכל בכורי מצרים, בעת יציאתם ביד רמה משיעבודם של המצרים (שמות י”ב, י”ד-ט”ו). הפסח השני, נערך בימי יהושע טרם כניסתם לארץ ישראל ובו מונחים היסודות לחג הפסח אותו אנו מציינים עד ימינו, אלפי שניים לאחר כינונו של הציווי המקורי. ציונם של שני חגי הפסח בדור היוצאים ובדור שלאחריו אינו אמור להפליא אותנו: הרי בכל זאת הנגאלים ציינו את גאולתם שלהם מעבדות לחירות, הישועה התרחשה ממש אל מול עיניהם ולכן אין להתפלא שהם טרחו וציינו את היום בו הפכו מעבדים לבני חורין. אך כיצד שמר החג על הרלוונטיות שלו גם לאחר אלפי שנים, עד כדי כך שבציבוריות הישראלית למעלה מ-80% מהציבור היהודי עודם מעידים על כך שהם חוגגים את החג?
מעבירים את העבר לזמן הווה
נראה שהתשתית לזיכרון הבין-דורי מונחת כבר בתיווך הראשוני שנתן משה לבני ישראל ערב יציאתם ממצרים: “ְוהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם” (שמות י”ג, ח’). בפסוק זה מונחים שתי היסודות של השרשת הזיכרון מדור לדור. היסוד הראשון, “והגדת לבנך”, מגלם בתוכו את החובה של דור האבות והאימהות להעביר את מורשתם לילדיהם. היסוד השני בא לידי ביטוי במילה “לי”, כלומר בהעברת האירוע ההיסטורי מזמן עבר לזמנו של הדובר, להווה. רבן גמליאל היה מודע לקושי ביצירת החיבור בין העבר להווה, ועל כן בדבריו המובאים בתלמוד ניתן למצוא טיפ להורים ולמחנכים שיבואו אחריו: “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר: הִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם”.
באמצעות הדגשת השיעבוד האישי של כל אחד ואחת מאיתנו, נוצר החיבור בין מסורת עתיקה לבין המציאות החברתית בה אנו חיים היום. לכל דור ודור ולכל אחת ואחד יש את המצרים שלו, את ההיבטים האישיים והלאומיים מהם הוא צריך להשתחרר. פעמים אלו תכונות המגבילות אותנו ולא מאפשרות לנו לחוות את המציאות הסובבת אותנו, פעמים אלו חסמים חיצונים המקבעים את דפוסי התנהגותנו ופעמים מדובר על עוולות חברתיות המשעבדות יחידים וציבורים (עוני, אי שיוויון, זנות, ועוד). בנקודה זו, חג הפסח מהווה אירוע בזמן שמאפשר לנו לעצור ממרוץ החיים ולהביט בכבלים הכובלים אותנו כיחידים וכחברה – ולפעול להתרתם. אם כן, סודו של החג טמון ביכולת של כל דור ודור לצקת בו משמעות הרלוונטית לו, משמעות המתקיימת באמצעות פרשנות המאפשרת לישן להתחדש ולחדש להתקדש.
האחריות להמשיך ולחדש את המסורת מוטלת עלינו
הרצון להתחדשות מתמדת הפך את הגדת הפסח לאחד מהחיבורים היהודים המבוארים ביותר באומנות, בדרשנות ובמדרשים. בכל דור ודור ניסו לצקת בה משמעות הרלוונטית לתקופה. היצירה הענפה, הבאה לידי ביטוי בשולחנות המכירה בחנויות הספרים, עלולה להוביל למיסוד השיח ולפניה לפרשנויות ששוב מרחיקות אותנו מהכאן והעכשיו ופונות למחוזות נוחים יותר. לכן, למרות העושר הפרשני, ניצב בפנינו האתגר הן בהכנות לקראת החג והן בליל הסדר עצמו להיישיר מבט פנימה והחוצה, ולחפש את הכבלים הכובלים אותנו כיחידים וכחברה. דווקא באמצעות ההתבוננות נוקבת בנקודות הכאב, שאינן משרות עלינו נוחות, ניתן ליצור את השיח ההופך את המאורע ההיסטורי מעוד נקודת ציון מעלת אבק לאירוע בעל משמעות בהווה המסייע לנו לצמוח ולהצמיח.
כל אחד צריך מצרים | אמנון ריבק
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת החינוך בבינ״ה.
