הדילמה בין משפחה לקריירה לא התחילה אתמול. היא אפילו דילמה מאוד ישנה. אם פעם היא הייתה נחלתם של גברים בלבד אז היום כולנו – גם נשים וגם גברים, מתמודדים איתה.
פעם, היה צריך לצאת מהבית כדי לחוות את המתח על בשרינו.
היום, מספיק לפתוח את המחשב ולהיכנס לזום כדי לחוש את המתח הזה מתעצם.
חז”ל התמודדו אף הם עם המתח הזה. יש בתלמוד הבבלי סדרה של סיפורי משפחות שגיבוריה תלמידי חכמים שעזבו את ביתם כדי ללמוד תורה ועל ההשפעה הקשה של המרחק על הבית שלהם.
אני מבקשת לקרוא את הסיפורים האלה דרך נקודת המבט הזו, לחפש בהם רעיונות לפתרון הדילמה בין משפחה לקריירה.
נתחיל בסיפורו של רב רחומי, שהיה לומד תורה במחוזא וחזר לביתו רק פעם בשנה, בערב יום הכיפורים. שנה אחת הסוגיה שעסק בה משכה אותו כל כך שלא הצליח לעזוב אותה. אפשר ממש לדמיין את רב רחומי יושב בבית המדרש והוגה בסוגיה האהובה שלו. באותו זמן, בביתו, אשתו מחכה לו ומנחמת את עצמה שהוא ממש עוד רגע בא. אבל רחומי לא מגיע. היא נעצבת מאוד ובוכה. ברגע בו נושרת מעינה הדמעה הראשונה, נשבר הגג עליו יושב ולומד הרב. זה סיפור טרגי על ציפייה לא ממומשת, על מרחק גדול מידי בין בני זוג, ויש בו גם ביקורת על רב רחומי שכולו אהבה, אבל שוכח לאהוב את אשתו ולספק את צרכיה. הסימבוליות הכי חזקה בסיפור הזה היא הגג הנשבר: הרב מטפס עד לנקודה הכי גבוהה ומתמוטט. בסיפור הזה מרתיעים אותנו חז”ל מפני הריחוק מן הבית באמירה ברורה וחדה: בלי חיבור לבית – אין חיים. העלייה לגג, ההישג הכי גבוה, לא שווה כלום אם הוא יוצר ניתוק מוחלט מצרכי הקרובים אלינו. אפילו רב רחומי, שתרגום שמו בארמית הוא ‘רב אהבה’ לא חסין מהתוצאות ההרסניות של הניתוק מן הבית.
סיפור נוסף הוא סיפורו של רבי חנינא בן חכינאי שעזב את הבית לשנים רבות כדי להשקיע בקריירה (לימוד תורה). כשהוא רוצה לחזור הביתה הוא מבין ששכח את הדרך: שבילי העיר השתנו והוא לא מצליח למצוא את הדרך. חסר אונים הוא מתיישב ליד הבאר במרכז העיר, ומחכה שפתאום הוא שומע שקוראים לאחת הנערות “בת חכינאי”. הוא מסתכל אבל לא מזהה אותה: בזמן שהוא היה הרחק מהבית, עסוק בלימוד, היא הפכה מילדה לנערה. למרות שהוא לא מזהה אותה הוא מחליט ללכת אחריה ובסופו של דבר מגיע הביתה בזכותה. הבת שלו גילתה לו את הדרך חזרה הביתה.
גם אני מרגישה לפעמים כמו בן חכינאי. איבדתי את הדרך. כל הגבולות בין הפנים לבין החוץ נפרצו בשנה האחרונה – הבית הפך לכיתה, למשרד, והתרחק כל כך מהיותו פשוט בית. אני לומדת מבן חכינאי שלפעמים הפתרון הוא פשוט לעצור, לשבת ליד הבאר (או על הספה) ולנוח. לחוש חמלה כלפי עצמנו ולפעמים אפילו לתת לילדים להוביל. לעזור לנו למצוא את הדרך חזרה פנימה. חזרה הביתה. הסיפורים מייצרים קו עדין שדורש מאתנו למצוא איזון בין הבית והחוץ. בין המשפחה לקריירה. מצד אחד קיימת בהם קריאה לא להפקיר את הבית בשביל החוץ, אבל מצד שני גם תחינה שלא לשקוע בבית ולהתעלם מן העולם הרחב. האתגר היומיומי שלנו, אז וגם היום, הוא לחיות בתוך המתח הזה.
כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם,
יֵשׁ חֶסֶד הַצְמִיחָה, הַמַקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה.
אברהם שלונסקי
