בימים אלה אנו מציינים 50 שנים למותה של לאה גולדברג (נפטרה ב 15.1.1970). משוררת, סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מבקרת ספרות, עיתונאית ופרופסור לספרות השוואתית. כדברי אריאל הירשפלד במיזם “העברים” המצוין של יאיר קדר – מעצמה ספרותית של אישה אחת. גם בישראל של היום, שהעבר הספרותי שלה הופך אט אט להיות נחלתם של מעטים, אין כמעט מי שלא נגעה בו או בה היצירה הספרותית הענפה של לאה גולדברג.
“אני משם” כתבה גולדברג, “אני מתמול שלשום, מיער אשר לימדני לנשום”. היא אכן הייתה משם, מהיערות העמוקים של מזרח אירופה, מהנדודים הבלתי פוסקים, מההיכרות האינטימית עם אלימות אנטישמית ותוצאותיה האיומות, מהידיעה הברורה, לא התחושה העמומה, שהחיים הם שבריריים ויכולים להשתנות בכל רגע ללא התראה מוקדמת. ויחד עם כל אלה, היא הגיעה גם מהימים הלבנים הארוכים שכל כך קל לשאת את שתיקתם, מהזמן הכפרי, הדשן והרחום וכמובן מפריחת הורדים וזריחת הטללים של מכורתה.
נדמה, אולי בניגוד למשוררים וסופרים אחרים בני דורה, שלאה גולדברג אמנם עלתה לארץ ישראל וחיה כאן את רוב שנותיה, אבל העולם שלה, בעיקר זה השירתי, שנובע מהרבדים העמוקים של הנפש, היה מורכב גם ואולי בעיקר מ”שם”. היא סירבה להתמסר כל כולה לתנועה של העם החוזר לארצו, לתיאורים כבירים ומרשימים של בניין, הגנה, עבודה חקלאית וכל היוצא באלו. “עמוק בטל פועם לבבי” – הלב פועם, מרגיש, מתרגש ומחובר לזרם החיים, בשעות המוקדמות של הבוקר, אלה שיש בהן עדיין משהו מהרטיבות, הערפל והקור של “שם”.
היה מרחק רב בין “עומדים אנו במשמרת” של שלונסקי ו”הורה מדורה” של אלתרמן לבין השירה של גולדברג ונראה שהיה לה חשוב לשמור על המרחק הזה כדי לעשות את הדבר שראוי ביותר למשוררת לעשותו – כאן, שם ובכל מקום וזמן – לשבת בסדנה שלה ולהפוך לאומנית במלאכה העדינה והמורכבת עד אין קץ של בירור הנפש. לחצוב וללטש, בשקט ומתוך אמונה יוקדת, את המילים שמביעות בדיוק הרב ביותר את הנסתר ביותר, את זרמי העומק של החיים, של ההוויה. מתוך הסדנה הזו יצא תחת ידי האומנית השיר המושלם הזה:
“למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נגה פרי בשל
על החירות הזאת
לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להיכשל
למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום
לבל יהיה עלי יומי הרגל”
לאה גולדברג – תלמידת החכמים
השיר הזה, מתוך מחזור “שירי סוף הדרך”, מדגים מאפיין עמוק ולא מספיק מדובר ביצירתה של לאה גולדברג – היותה תלמידת חכמים מובהקת בעלת שליטה לא רק בעברית, שראוי להזכיר שלא הייתה שפת האם שלה, אלה גם במסתרי ונדבכי ארון הספרים היהודי לדורותיו. כאשר גולדברג שמה את אליהו הנביא ליד המיטות של ילדי קיבוץ אפיקים בבית הילדים בשיר “ערב מול גלעד”, היא עושה זאת מתוך היכרות מעמיקה עם מראי המקום מתוכם מצטיירת דמותו של אליהו בתנ”ך, במשנה ובתלמוד. כך גם בשאר “שירי סוף הדרך” ובשירים רבים נוספים – ביצירה שלה היו שזורים, מתוך בקיאות וידענות מפליגות, חוטים של מסורת עתיקה שהביאו את העבר היהודי קרוב קרוב אל המציאות העברית בתוכה חיה רוב חייה.
יחד עם כל אלה – הקירבה ל”שם”, המרחק בינה לבין היצירה והיוצרים של תקופת התחיה וההיכרות המקיפה שלה עם ארון הספרים היהודי – היצירה של לאה גולדברג הייתה נטועה עמוק ב”כאן”. פלוטו הכלבלב מקיבוץ מגידו, היקינטון בעל הפזמון, הטלה שמחפש את אימו על הרי הגלעד, המפוזר מכפר אז”ר, האיילות העוצמות את עיניהן הגדולות בלילות ועוד רבות ורבים אחרות ואחרים – דמויות שבראה גולדברג והפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף התרבותי של הארץ הזו וגם עדות לקשר האמיץ של המשוררת והסופרת לתרבות העברית.
על כן, היצירה של לאה גולדברג היא, בין השאר, גשרים ישרים וגבוהים – בין האתמול של העם היהודי ב”שם” לבין המחר שלו ב”כאן”, בין כפר הרוחות הקטנים לחמסינים האכזריים, בין העיר הלבנה למרחבי השדות, בין הקבצנים שנושאים חיוורונם אל האור הטוב לבין נגינת החליל של הרועים בארץ ישראל. היסודות המוצקים של הגשרים בנויים מאותיות עבריות, ממלים ומשפטים, שנלמדו בשלמותם, באופן כמעט פלאי, תוך חצי שנה, על ידי ילדה בת שמונה בבית הספר למסחר בקובנה. לאה גולדברג יצרה בסדנה שלה גשרים בין עולמות, זמנים ובני אדם ולימדה אותנו כיצד לקיים את מלאכת הלב, בעברית.
יהי זכרה ברוך.
