חנוכה הוא אחד מהחגים האהובים בציבוריות הישראלית. אין בו דיני איסור והיתר, כרוכים בו מנהגים קלילים ומשמחים מאכילת סופגניות מעוטרות בשלל טקסטורות ועד למשחקי הימורים ומתנות. חגיגה לילדים, להורים ולמורות הגיל הרך. בין אם תדליקו נר אחד או שתתמידו להדליק את שמונת הנרות, החג יהיה נוכח בביתכם ובסביבתכם. למרות הפופולריות הרבה שלו, רק מעטים מכירים בכך שזהו חג שנבנה כעוגת שכבות. בה כל קבוצה ותקופה מוסיפה משלה ומנסה להתאים את הסיפור הנחגג לעולם הערכים שלה. ככל שהעמקתי בסיפור הבנתי עד כמה החג מהווה הדגמה נפלאה על יכולת היצירה האנושית ועל החיבור הכל כך מתבקש בין צורך אישי וקבוצתי לבין יצירה תרבותית. ניתן לראות את עיצובו של חג החנוכה בארבע ממדים שכל אחד מהם מסמל את השינויים שחלו בו לאורך הדורות. בתמונה: חג הדיוואלי (חג האור) בהודו.
המימד האוניברסלי
חג החנוכה ממוקם בחורף (קצת קצת קשה לחוש זאת השנה כאשר אנו הולכים בחנוכה בחולצות קצרות) תקופה בה הימים מתקצרים והולכים. חושך עוטף את הארץ והאדם ניצב מפוחד אל מול היקום ההולך ומקדיר. האימה האנושית מהחושך מצאה את ביטויה בחגי אור רבים מחג הדואלי בהודו ועד לחגי אור וקינגים ופרסיים. בכולם מכנה משותף אחד, אל מול החשכה הסוררת האדם מרבה אור באמצעות מדורות ונרות המאירים את סביבתו ונוסכים בו תקווה. הדים לכמיהה לאור ניתן למצוא כבר בתלמוד המספר לנו על חג החנוכה לפני שהגיחו המכבים לקדמת הבמה.
כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ,
אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי, עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתֹהוּ וָבֹהוּ,
וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם.
עָמַד וְיָשַׁב שְׁמוֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית וּבִתְפִלָּה.
כֵּיוָן שֶׁבָּאָה תְּקוּפַת טֵבֵת וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ,
אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא,
הָלַךְ וְעָשָׂה שְׁמוֹנָה יָמִים טוֹבִים. (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, עמוד ח, דף א)
תפילת על הניסים- הגניזה הקהירית
המימד התאולוגי
חג החנוכה לא היה קל לעיכול עבור חכמינו זכרונם לברכה. צאצאיהם של מתתיהו לא נטו חסד לרבותינו. כיאה למלכים הם היו כמהים לכוח ועוצמה ועל כן נהו אחר ערכים שלא עלו בקנה אחד עם ערכי בית המדרש. שמותיהם היו יוונים, הם לקחו לעצמם את הכהונה הגדולה על אף שלא היו משבט לוי ובעיתות של עימותים הם לא היססו להוציא להורג את המנהיגות הרוחנית של העם. בקיצור בכל הקשור לחז”ל חנוכה היה יכול להיעלם בתהום הנשיה, אך מסורות עממיות היו חזקות יותר. את החג לא היה ניתן לשכוח או להשכיח. למרות שלא יוחדה לו מסכת בתלמוד והמנהגים סביבו לא זכו לפירוש והאדרה החג נשאר. כל שנותר הוא לדייק את הנרטיב על מנת שיתאים לסיפור המסגרת הרצוי. תפילת על הניסים הנאמרת כתוספת לתפילת העמידה מייצגת הלך רוח זה. בתפילה מוזכרים מתתיהו ובניו בחטף כאשר הגיבור המרכזי הוא אלוהים שהציל את עמו וגאל את מקדשו. המכבים במקרה הטוב הם עושיה דברו, או ליתר דיוק תפאורת במה לשחקן המרכזי, האל שמופיע על בימת ההיסטוריה במלוא עוזו והדרו.
“בִּימֵי מַתִּתְיָה בֶן יוחָנָן כּהֵן גָּדול חַשְׁמונָאי וּבָנָיו כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְשַׁכְּחָם תּורָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצונָךְ. וְאַתָּה בְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם. רַבְתָּ אֶת רִיבָם. דַּנְתָּ אֶת דִּינָם. נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִּבּורִים בְּיַד חַלָּשִׁים….. לְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדול וְקָדושׁ בְּעולָמָךְ. וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדולָה וּפֻרְקָן כְּהַיּום הַזֶּה. וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ. וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ. וְהִדְלִיקוּ נֵרות בְּחַצְרות קָדְשֶׁךָ“.
חלוצים עסוקים בבניית הארץ
המימד הלאומי
לפחות בשיח המרכזי אלוהים עמד במרכז הבמה במשך מאות בשנים, גיבור בלתי מעורער היו מאבקים על פרשנויות, על האופן שבו יש לעבוד ולהשביע את רצונו אך לא הייתה מחלוקת על עצם קיומו. השנים חלפו ועם עליית המודרניות עצם קיומו של האל הפועל במציאות הוצב בסימן שאלה. אל קדמת הבמה עלו גיבורים וגיבורות חדשות ובהם: הלאומיות. לשיח הלאומי שתפס תאוצה הצטרפו גם היהודים. גם הם רצו כשכניהם להגדיר את עצמם כלאום ריבוני עם טרירטוריה וזהות. חג החנוכה היווה בסיס מצוין ליצירתו של נרטיב לאומי. בו מעטים בעלי תושיה מנצחים כוחות חזקים מהם והודות לעבודה משותפת של כל שכבות העם מצליחים להביס אויבים פנימיים וחיצוניים ולכונן מדינה ריבונית.
הציונים תפסו את חג החנוכה בשתי ידיים, כשם שהרבנים הדחיקו את המכבים והעלו על נס את האל. כך הציונים דחקו את האל לשוליים ואת מקומו תפסו המכבים שלוקחים את גורלם בידם ומכוננים מציאות חדשה הודות לתושיותם הלאומית. השיר, אנו נושאים לפידים, שנכתב על ידי אהרון זאב בשיא התקופה החלוצית בראשית שנות השלושים של המאה ה-20 . מבטא את הלך הרוח של התנועה הציונית העובדת במלוא תפארתה.
אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר –
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –
וַיְּהִי אוֹר!
המימד האינדיבידואלי
כבר כמה עשורים שהלאומיות מאבדת את עוצמתה, הלכי רוח של אינדיבידואליזם והגשמה אישית תפסו את מקומם של ערכי הלאום, הקולקטיב וההקרבה למען הכלל. ההירתמות לסיפור הגדול שכולנו פועלים על מנת להגשימו בהוויה התחלפה ברצון לגלות את האני החבוי, לממש פוטנציאל ואם אפשר לעשות איזה אקזיט שיביא איתו כמה חדי קרן. המפנה הערכי שינה גם את הפוקוס בחג מהקולקטיבי לסובייקטיבי.
היחיד מחפש את זהותו
הביטו בדפים שמביאים הילדים מגני הילדים ובתי הספר ותגלו אינספור וריאציות של שאלות ודפי צביעה המציגים מסר ברור וחד. כל ילד הוא נר ואור ייחודי, חג החנוכה הפך מחג לאומי לחג של גילוי אישי, של אורות מהבהבים הבאים להאיר בעיקר פנימה. הילדים מתבקשים לכתוב על האור הטמון בהם וההורים צריכים לספר על רגעי ההארה עם הילדים. העוצמה טמונה ביחיד המאיר על המציאות. אם בשיח המסורתי נרות החנוכה נועדו להאיר החוצה, בשיח האינדבידואליסטי הנר מאיר כלפי פנימה.
חג חנוכה כהזדמנות
כפי שהראיתי כל דור מעצב את החג בצלמו ובדמותו. מקדמא דנא חנוכה הוא חג בייתי, הנחגג בבית עם כלל בני הבית. עתה ניצב בפנינו האתגר, כיצד אנו רוצים לחגוג אותו? מהם הממדים שאנו רוצים לקחת ודרכם לפרש ולקיים אותו? חנוכה יכולה להיות חג רבב ממדי, המבטא שורה של ערכים הנמזגים על ידנו בהתאם לנסיבות ולצרכי הזמן. רגע לפני שאני יוצא למסע האישי של עיצוב החג אני מזכיר לעצמי את דבריו של אחד ממניחי התשתית ליהדות המתחדשת בארץ ישראל הלו הוא ר’ נחמן ביאליק שבמכתבו לחברי קיבוץ גניגר הדורשים בעצמתו הצליח לגלם את סוד החידוש הגלום במסורת. “עצתי האחת היא: חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כוחכם ולפי טעמכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו את הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה. אבותינו, לא נמאסו עליהם שבתותיהם ומועדיהם, אע”פ שחזרו עליהם כל ימי חייהם כמה וכמה פעמים בנוסח אחד. הם מצאו בהם כל פעם טעם חדש ואִתְעַרוּתָא חדשה. ויודע אתה מפני מה? מפני שהייתה בהם לחלוחית, וברכת החג שָכְנָה בנפשם”.
אברהם אייזן הוא סמנכ”ל חינוך בבינ”ה התנועה ליהדות חברתית, בעל תואר שני במדיניות ציבורית ותואר שני בהיסטוריה של עם ישראל. יזם ופעיל חברתי בתחומי חינוך וחברה. מתגורר במודיעין עם משפחתו.