בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

נס גדול היה פה | או: מה יהיה פה עד חנוכה הבא?

"אחכה נא עד הסוף, אז אדע לבחור בטוב.."

תמיד אהבתי את שיעורי ההיסטוריה והסיפורים המקראיים, נהניתי לדמיין את עצמי בזמן ובמקום שבו התרחשו הדברים. דמיינתי את עצמי הולכת במדבר 40 שנה אחרי משה ונכנסת לארץ המובטחת; כלוחמת במרד בר-כוכבא הזוחלת במחילות הסתר; וכחלוצה עם ידיים מיובלות מעבודת אדמה בחוות העלמות בכנרת. השיעורים המעניינים ביותר היו אלו שתיארו קונפליקט, ובהם לא הצלחתי להחליט איזו דמות אהיה. האם בתקופת הבית השני הייתי בוחרת להיות בצד הפרושים, הלומדים ומחדשים את ההלכה והמנהגים, או שהייתי איסיית דבקה באמונתי ובסגפנותי במערה המשקיפה על ים המלח? האם הייתי ציונית נלהבת או מחפשת פתרונות סבירים ופשוטים יותר למצוקה היומיומית? במבט לאחור קל להגיד עם מי אני מזדהה, אך האם זו הבחירה שהייתי עושה ללא הפרספקטיבה המרוחקת?

מאז לימודי באוניברסיטה, כל חנוכה אני שואלת את עצמי מחדש, האם בימי החשמונאים הייתי זורמת עם התרבות ההלניסטית החדשנית והמעניינת, או קנאית לדת היהודית כהלכתה? האם הייתי פתוחה לתרבות העשירה ושואפת להיות אזרחית העולם, משתנה ומשנה את אורחותיי, או נשארת במוכר ההלכתי והברור, בתוך גבולות הזהות שאליהם נולדתי, ונלחמת עליהם במלחמה עקובה מדם? הרי גדלנו בתוך סיפור שבו החשמונאים היו "הטובים", אך הסיפור ההיסטורי מתאר, בתוך המלחמה ביוונים, גם מלחמת אחים לא פשוטה. אז  במי לבחור? מי הטובים? מה הייתי עושה בזמן אמת?

הזהות של רובנו מורכבת בעיקר מההשפעות של המשפחה והסביבה שנולדנו לתוכן. לעיתים כמתבגרים ואפילו כמבוגרים אנחנו מורדים בדור ההורים, בוחנים כיוון אחר, או מחדשים דבר מה בתפיסתנו את עצמנו. יצר המהפכנות מאפיין לרוב את גיל הנעורים, ולרוב חולף לאחר מכן.

"מי אתם – כלים כבודים, או סחבות וסמרטוטים?!"

כך שואל השעון האלתרמני בקול ברזל את שאר כלי הבית בסיפור הילדים המקסים "נס גדול היה פה", או בשמו הידוע יותר, "זה היה בחנוכה". נתן אלתרמן מספר לילדים את סיפור המכבים שבבסיסו של חנוכה, אך הוא מספר דבר מה נוסף גם לנו, המבוגרים. סיפור החנוכה מחזיר אלינו את השאלה: "מי אתם", או לחילופין, "מי אנחנו?". הכלים בסיפור מבוהלים ומפוחדים בכיתה החשוכה מכל משב רוח, עד שבא השעון, כמו שעון מעורר או כקול ההיסטוריה, ונוזף בהם את השורה המפורסמת. האם אתם כלים מכובדים ורציניים או חלושים ופחדנים? נדמה שהכלים מתעשתים ובוחרים לחלק תפקידים למשחק החנוכה.

במשחק החנוכה שבסיפור, אנטיוכוס הוא לא רלוונטי. "האיש הרע" מגולם בידי כלבלב מסכן שעומד להתעלף. הכסאות מתנדבים להיות היוונים והקומקומים הם הפילים, הפרימוס הוא יהודה המכבי עם הבלורית הלוהטת, והצברים הם, נו, הצברים. "ותקום ערבוביה, מן בלבול שכזה": כולם נלחמים נגד כולם, אף אחד לא רוצה להיות סמרטוט, אבל לא ברור בכלל על מה נלחמים. ורק הסביבון, כמוני בדמיונותיי בשיעורי ההיסטוריה, לא יודע באיזה צד לבחור. הסמל למקריות, לגורל, לחוסר שליטה, כאילו אין טובים ורעים, מחכה לראות מי יהיה בצד המנצח, וכמו לא משנה מי זה יהיה, הוא מכריז בסוף, "נס גדול היה פה!"

את הסיפור כתב אלתרמן בשנות ה-30 של המאה הקודמת. מדינת היהודים נראית עדיין כמו חלום רחוק, ובינתיים למהלך הציוני יש אויבים מבפנים ומבחוץ. לא ברור מי יהיה בצד המנצח. החלום לבית לאומי מוביל ומארגן את סדר היום, המחשבה והזהות הקולקטיבית. בלעדיהם, בלי עמוד שדרה רעיוני ברור ומטרה שניצבת לנגד העיניים, החלום הזה לא היה מושג.

 

"שתוק, טיפש, אמרת שטות!"

הציונות היתה צריכה גיבורים (וגיבורות, אבל זה כבר סיפור אחר). יהודה המכבי, בטח ובטח אם היתה לו בלורית, היה מושלם לתפקיד. וכך גם כל משפחת החשמונאים. בני אדם שלקחו את מושכות ההיסטוריה לידיהם, ונאבקו על זהותם וזכותם לבית לאומי. המחירים ששילמו היו כבדים.

אולי בשנת 1933, כשאלתרמן מפרסם את הפזמון החביב במוסף "דבר לילדים" מקנן בו החשש שהמהלך שהוא שותף לו הוא שטות מוחלטת. ואולי להפך, הוא בונה את גיבוריו כדי לחנך דור צעיר שנולד לתוך המציאות המורכבת, לאקטיביזם, לעשייה, לחתירה לבית זהותי ברור. ומעל לכל, לתקווה. בתקופה של טרום המדינה, צריך איזה פרימוס לוהט שיקרא: "הידד! חופש לנו, אור ודרור!".

כשאני לומדת היום על סיפור המכבים, ושואלת את עצמי מה הייתי עושה אם הייתי בתקופתם, אני לא מצליחה לתת לעצמי תשובה טובה. האם הייתי מתיוונת או לוחמת דרור? אני רוצה להיות גם בצד שיש לו עמוד שדרה ערכי וברור, ובו בזמן בצד שפתוח לעולם, צומח ומתחדש. אני רוצה להיות בצד האקטיביסטי צד הצודק והמנצח. ומה אני יכולה ללמוד מההיסטוריה ההיא על היום? בגיל הגן אנחנו נחשפים לסיפורי המכבים, וכראוי לגיל הזה יש "טובים" ו"רעים". הסיפור יוצר תרבות וגאווה. העניין הוא שאף אחד כמעט לא מדבר על הסיפור כשאנחנו מבוגרים. דווקא כשאנחנו מסוגלים ומסוגלות להבין מורכבות, השפע התרבותי שלנו לא בא לידי ביטוי.

סיפור המכבים הוא סיפור מורכב. לצד היותם לוחמי חופש, היו החשמונאים קנאים שטבחו באחיהם. עלינו להכיר את ההיסטוריה. להכיר אותה היטב, על הדברים הנפלאים שקרו, וגם על המאורעות הקשים. ההנכחה של יסודות הקנאות חשובה כדי להבין גם מה לא מתאים לנו היום. הסיפור הוא עשיר ומגוון, ואפשר אפילו לדבר על ריבוי סיפורים. חשוב להכיר אותם, לבחור את היסודות הערכיים שמשקפים את תפיסת עולמנו, ולהתנגד לאלו שאיננו מסכימים איתם. לצערי, אלמנטים של קנאות מודרנית קיימים גם היום במרחב הישראלי. אל לנו להסתיר את התופעה הזו, עלינו לתת לה במה, להתנגד לקנאות ולהוקיע אותה. ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה כגזרת גורל. היא יכולה להיות הזדמנות ללמידה, מההצלחות ומהטעויות של קודמינו וקודמותינו. על הדור שלנו להיות משוכלל יותר מקודמיו, כי לנו יש את הניסיון המצטבר מהדורות הקודמים. זכינו. עלינו להיות ראויות וראויים לזכות הזו.

__

אילה ויצנר היא מנהלת מחלקת "כזה ראה וחדש"

מאמרים נוספים: