נגיף הקורונה שינה את אורחות חיינו מהקצה אל הקצה. לצד השינוי באורחות החיים החל מלמידה מרחקו ועד לבידודים, הנגיף ודרכי ההתמודדות עימו הביאו עימם ענני סערה כלכלים. צלילה בצמיחה המקומית שירדה בקרוב ל-6%, עליה תלולה במספר המובטלים שהגיעו בשיא המשבר ללמעלה ממיליון מחפשי עבודה, גירעון ממשלתי דוהר עם מספרים שפעם היינו הולכים עליהם לבחירות. בנוסף לכל אלו המערכת הפוליטית איננה יציבה, ללא תקציב וללא מנהיגות ברורה אמון האזרחים בשלטון וצעדיו יורד. המונים גודשים את הרחובות ודירוג האשראי הבינלאומי של ישראל מתערער. אין ספק שזוהי מציאות מורכבת המשפיעה באופן מהותי על כל משפחה ומשפחה בישראל.
האם כולם נכנסים מתחת לאלונקה?
אולם מידת החרדה והנשיאה בנטל המשבר המתחולל לנגד עיננו איננה אחידה, לא כולם נכנסים מתחת לאלונקה באופן שווה. המשבר הצליח בתקופה קצרה להביא לקידמת הבמה את נתוני האמת של הכלכלה הישראלית. כך שלפנינו לא סטארט אפ ניישן, אלא איים של שגשוג והצלחה ולעומתם מרחבים שלמים של נחשלות ומצוקה. כך מצוקת האבטלה התרכזה בערים בהם גרות אוכלוסיות ערביות וחרדיות מביתר עלית ועד לרהט. הלמידה מרחוק איננה רלוונטית לכ-20% מכלל תלמידי ישראל שבבתיהם אין ולו מחשב אחד. באלו שיש מחשב המציאות רחוקה ממחשב לכל ילד וכלל דיברנו על היכולת האוריינית של ההורים לסייע בהבנת החומר ועל הימצאותם של מרחבים פיזיים שיאפשרו למידה יעילה.
לצד זאת שהקורונה יצרה מציאות חדשה, היא בעיקר חשפה והדגישה מציאות קיימת. תוך שהיא מצביעה באופן בלתי ניתן להתעלמות על הפערים המבניים בחברה הישראלית, ועל אי השוויון ההולך ומעמיק בין אוכלוסיות ובין מרכז לפריפריה.
המעשה החינוכי איננו מנותק מהמציאות החברתית
אנו עוסקים בפעילות חינוכית המתקיימת בתוך מרחב שנוצר על ידי מדיניות ממשלתית ומעשה אזרחי. התלמידים והחניכים שלנו חיים בתוך מציאות זו ואם אנו רוצים להיות רלוונטיים עבורם הן ברמת הקניית המיומנויות והן בממד הרגשי-חברתי עלינו ועליהם להבין את החברתית הסובבת. למערכת החינוך ככלל ולחינוך הבלתי פורמאלי בפרט יש תפקיד משמעותי בהנגשת המידע, בהסברתו ובעיקר ביצירת חיבור בין הנתונים לבין מציאות חייהם של החניכים. לא מדובר על עוד פעולה, אלא על תפיסת עולם הרואה במעשה החינוכי כלי נוסף לאוריינות חברתית, לצמצום פערים וליצירת סולידריות.
תפקידים אלו הלכו והתעמעמו עם השנים ולצערנו יותר ויותר הורים וגם קובעי מדיניות, מיצבו את החינוך הבלתי פורמאלי בכפיפה אחת עם חוגי פנאי במתנ”ס. הרחק הרחק משליחות חינוכית, מקבוצת שווים או מהקשר חברתי רחב. תפיסה זו שאולי הובילה לגידול במספר החניכים, חלחלה פנימה והחוצה, ובימי הקורונה הגיעה לשיאה שדווקא בימי משבר הן נתפסו כנטל וכמותרות ולא כצורך חיוני.
תנועות הנוער אינן עוד חוג במתנ”ס
לפני חודשים אחדים, כאשר הגירעון הממשלתי החל לזנק לשמיים , החלו לחפש אחר מקורות מימון. במסגרת זו חרב הקיצוצים הונפה על תנועות וארגני הנוער. במחשבתה של הפקידות פעילויות אלו נדמו לחוג נוסף בסל החוגים המשפחתיים וככזה היא לא ראתה את תפקיד המדינה לשמר אותו. אך האם תנועות הנוער הן חלק מפעילות הפנאי? או שמא יש להן תפקיד חברתי אחר במרקם הישראלי?
אם התנועות חפצות חיים על התנועות לבדל את עצמן משאר חוגי המתנ”סים, הן אינן עוד חוג ג’ודו או מבוכים ודרקונים. אלא הן קהילות המהוות רשת חברתית, הן חממה לצמיחת מנהיגות וליצירת מחויבות בין החניך לסביבתו. ככאלו הן אינו מתחרות במחירי השוק הרגילים, יש להם משימה ברמה הלאומית, אותה הם מגשימים בעזרת מחנכים ומחנכות, ואלפי בני נוער שהם המדריכים ונשמת אפה של התנועה.
איך יוצרים את הבידול? ופונים ליצירתו של שיח המייחד את התנועות והארגונים מעולם הפנאי הנפרס מאומנויות לחימה ועד לבלט מודרני?
לעבור מניהול למנהיגות
בתקופה כה מאתגרת יש צורך לשנות את סט השאלות שמנחה את הפעולות שלנו. משאלות ניהוליות הבוחנות מה אנו עושים וכיצד? עלינו לעבור לסט שאלות חדש הבוחן מדוע אנו פועלים? עלינו לשאול את עצמנו מהם ערכי הליבה ומהם המטרות המרכזיות של פעולותינו. כך שאין זה משנה באופן מהותי אם הפעולות משתנות, כל עוד המהות נשמרת. במציאות זו גם אם נפעל בקפסולות וגם אם לא נמצא למחנות הקיץ ולמסעות חנוכה עדיין המהות של החינוך הבלתי פורמאלי תישמר.
שאלות אלו יבהירו לנו, לצוותי ההדרכה ולחניכים מהו המסר הייחודי שלנו. מהי נשמת אפה של הפעילות ומהם רק אמצעים המאפשרים לנו להגיע אל היעד.
לאחר שהבהרנו את שאלת הליבה, מדוע אנו פועלים? עלינו לפנות לבחירת הערך המוסף שלנו. מה אנו יכולים לתת ששחקנים אחרים בזירה אינם יכולים לתת. היכן היתרונות שלנו אל מול חוגים? מהו הערך המוסף שיש לתנועה על פני החינוך הפורמאלי? ומהו האינטרס של משפחה הניצבת בפני אי וודאות כלכלית להשקיע מאות שקלים בחודש על מנת שילדיה יהיו חלק מתנועה/ארגון נוער?
מהו הערך המוסף שלנו?
בימים אלו של חוסר וודאות ובידוד חברתי, כלל תנועות וארגוני הנוער מביאים עימם בשורה לחניכים כפריטים ולקהילה כמרקם חיים. התנועה מהווה הזדמנות ליצור מרחב תומך ומכיל עבור החניך. המציאות בה מרבית השיח ממוקד בהתארגנות הטכנית של מערכת הלימודים וביכולת להספיק את החומר הנדרש. התנועה מציעה סדר יום אחר המציב את החניך במרכז. מקום בו ניתן לשוחח, לחלוק חששות, להכיר את קבוצת השווים ולחזק את תכונותיו ואישיותו. מלבד הפיתוח האישי הפעילות והמפגש הבין-דורי של ילדים ובני נוער מגילאים שונים יוצרים רשת חברתית המפיגה את הבדידות ונותנת למשתתפים בה תחושה של יציבות. אם כך תנועות וארגוני הנוער מהווים חלק מהמארג החברתי-ארגוני היוצר את החוסן הקהילתי לו אנו כמו זקוקים בימים אלו. התנועות והארגונים אינם עוד דיכפין המנסה ללקט מעות כדי להתקיים, אלא ארגונים חיוניים שעצמם קיומם חשוב לחברה הישראלית כמכלול ולערים ולשכונות בהם הם פועלים כפרט.
בנוסף התנועות והארגונים אינם פועלים בחלל ריק אלא הם חלק מאקו-סיסטם רחב של שותפים מבתי ספר, רשויות מקומיות, קהילות מקומיות ותנועות נוספות הפועלות במרחב. במציאות מרובת שחקנים מעין זו חשוב שנדע מהו הערך המוסף הייחודי שכל שותף מביא עימו. בנקודה זו יש להביט באופן כן במציאות ולדעת להבחין בין עיקר לטפל, בין המהות לבין הכסות. אם נדע להבהיר זאת לעצמנו נוכל בקלות רבה יותר להבהיר את הדבר לשותפינו, לחניכנו ולמשפחותיהם.
החינוך הבלתי פורמאלי הוא חלק מהפתרון ולא הבעיה
מלבד החשיבות לחיזוק חוסנם של החניכים וקהילותיהם, תנועות וארגוני הנוער הן מאגר רחב היקף של כח אדם איכותי ובעל מוטיבציה הכמהה לעזור ולסייע במצבי משבר. מלבד הרכזים והרכזות הבוגרים בתנועות ובארגונים חברים אלפי מדריכים ומדריכות בוגרי קורסי הדרכה היודעים להפעיל ילדים בגילאי בתי הספר היסודיים. בימים אלו בהם המדינה תרה אחר פתרונות אד-הוק למילוי שורות בצוותי ההוראה מאגר המדריכים והרכזים העומד לרשותם לא נלקח בחשבון.
בימים אלו של בלבול לא ניתן לחכות להנחיות מלמעלה יש צורך דווקא ביוזמה מקומית המתחילה מלמטה מהשטח. ניתן לפנות למנהלי ומנהלות בתי הספר ולהציע להם להשתלב במערכת השעות של בית הספר. הצוותים המחפשים אחר פתרונות ישמחו לכוח אדם איכותי שיוכל להעביר את תכני החינוך הבלתי פורמאלי במסגרת בית הספר. כך ייהנו התלמידים מתוכן איכותי, מיצריה של רשת חברתית ומחיבור לתנועות הפועלות בשכונה. כך תנועות וארגוני הנוער יממשו את תפקידם החברתי להוות חלק מהמאמץ לכינונה של חברה סולידרית ואיתנה.
“כל עוד הנר דולק ניתן לתקן” ( ר’ ישראל סלנטר)
אנו ניצבים בסופו של חודש אלול ובפתיחתה של שנה חדשה. זו תקופה ייחודית בשנה המזמנת לנו אפשרות לעצור לרגע ממירוץ החיים ולחשוב על הדרך בה הלכנו ועל הדרכים בהם אנו ורוצים להלך בשנה החדשה. תקופת החגים נושאת בחובה תקווה גדולה, משום שמאחוריה עומדת התפיסה שיש בכוחנו לשנות את המציאות חיינו, אכן עונות השנה באות והולכות במעין ריטואל קבוע. אך אנו יכלים ליצוק למעגל החיים הזה תוכן המשתנה מתקופה לתקופה. אנו יכולים להחליט מה ממשיך איתנו הלאה לשנה החדשה ומה אנו משאירים מאחור. כשם שאיננו קובעים את מעגל החיים, כך איננו יכולים לקבוע ולשלוט בדברים המתרגשים עלינו. אך יחד עם זאת אנו יכולים לשנות את נקודת המבט, את אופני הפרשנות ואת התנהגותנו האישית והקבוצתית. לפנינו תקופה מורכבת שלא עתידה להסתיים במהרה, אנו צריכים לקחת אותה כהזדמנות לבירור שאלות יסוד, לבחינת הרלוונטיות של המעשים שלנו ובמציאת הדרכים בהם נמשיך להוות חלק בלתי נפרד מיצירתה של החברה בישראל. חלק מנושאי הפתרון והתקווה המאפשרים לחברה הישראלית לצמצם פערים, להתחזק ולנוע יחדיו מתוך בריאות ואיתנות.
