בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

האומנם חלום ושברו? | יהדות חילונית על פי ביאליק

מפעלי היהדות החילונית, שמכנסים סביבם ציבורים גדולים שיוצרים לעצמם תכנים, טקסים ומנהגים מתוך קשר עמוק לזהות היהודית וללא מחויבות להלכה האורתודוכסית, הם המשך ישיר של חזונו היהודי-חילוני של חיים נחמן ביאליק. גם אם החזון נדחק הצדה, כתוצאה משיח הזהויות הדומיננטי כיום בישראל, הוא רלוונטי יותר מתמיד.

להיות יהודי חלוני

בשנת 1917, בעת שכתב חיים נחמן ביאליק את ‘הלכה ואגדה’, הייתה מדינת ישראל בגדר אגדה בלבד. כמעט אף אחד לא התייחס אליה במישור ההלכתי [1]. אמנם ברקע ריחפה קריאתו של בנימין זאב הרצל, “אם תרצו אין זו אגדה” [2], אך גם הוא לא דיבר בשפה ההלכתית המקובלת. הרצל, כפי הנראה, לא הכיר את המתח שבין הלכה ואגדה, בוודאי שלא מתוך ספרות חז”ל. אולם ייתכן שביאליק היה מושפע מרוח הדברים של הרצל, שאמר: “ליהודים שירצו – להם תהיה מדינתם”. מה שגורם לאגדה להתחיל להתגבש בכיוון של הלכה הוא הרצון. הרצון האנושי, אומר הרצל, הוא מה שמבחין בסופו של דבר בין אוטופיה לחזון. הרצון האנושי עומד בניגוד לרצון האלוהי. “אם תרצו”, בניגוד ל”אם ירצה השם”.

“יהודי ההלכה”, כלומר האורתודוקסים הרבניים, הקפידו להפריד הפרדה מוחלטת בין ההלכה לבין האגדה. חובת קיום מצוות ההלכה הייתה מוטלת עליהם ללא הרף, והם היו חייבים לממש אותה מאות פעמים בכל יום ויום. קיום האגדה [3], לעומת זאת, היה מוטל על אלוהיהם. רק אם ירצה השם, יבוא המשיח ויביא עמו את הגאולה. להם אסור לעשות שום דבר כדי לזרז את בואו: לא לעלות בחומה ולא לדחוק את הקץ. כל מה שמותר להם לעשות הוא להתפלל תפילות רבות ולקיים מצוות רבות, ולהאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ובתחיית המתים.

ביאליק הציע דרך אחרת. כל חייו עסק ביאליק בחילון, אך רק בערוב ימיו גיבש את הניסוח המדויק של כל מעשה היצירה שלו. כך הוא אומר:

אני דרכי לגאול. במשך הדורות אנחנו צמצמנו המושגים שלנו, קשרנו אותם עם תוכן מיוחד. אני רוצה לגאול את הטרמינים הללו (הלכה ואגדה) מן האוויר המיוחד הזה לתחום האוויר האנושי, הכללי: סיקולריזציה של המונחים האלה, חילול, אם לתרגם את המונח ‘סיקולריזציה’ במובן חול … חילול של גאולה, פדיון. במובן זה רק נרוויח טרמינים שלנו למושגים אנושיים ולא נצטרך לחדש מלים חדשות למושגים אנושיים כלליים. אני דרכי לגאול. [4]

אם אפשר לדבר על “חזון חילוני” מובהק אצל חיים נחמן ביאליק, הרי הוא לפנינו. ביאליק מציע לתרגם את המונח “סקולריזציה” ל’חילול’. הפירוש הגואל שלו לחילול הוא מרהיב, אך בפועל התקבל התרגום של ‘חילון’. כך או כך, דבריו של ביאליק מכוונים לחילון המונחים הלכה ואגדה (ויתר מושגי הקודש), לחילון הקודש במובן של פתיחת חלונות. כיהודים חילונים, עלינו לפתוח את המקורות הללו לכמה שיותר חלונות. מודל הפתיחה הזה הוא גם המודל של עריכת התלמוד. יש לצאת מעידן ה-Dos אל עידן ה-.windows יש לפתוח כמה שיותר חלונות, ולהיות יהודי חַלוני.

מניפסט מחתרתי בישיבת וולוז’ין

ביאליק כתב על תרבות יהודית לא רק ב’הלכה ואגדה’. העיסוק בתרבות היהודית בא לידי ביטוי בכתיבתו על כל סוגותיה. ביאליק כשלעצמו מעולם לא השתמש בביטוי ‘לחלן’ במשמעותו המקובלת היום, אבל השימוש בדימוי החלון הפתוח בשירו על ‘סף בית המדרש’ מ-1893 מבשר את מה שיתגבש ברבות הימים למשנה סדורה.בית מדרשו הישן של ביאליק ניצב כמטאפורה לתרבות הדתית, המתוארת במילים בוטות כמו “בַּעֲפָרְךָ יִתְפַּלֵּשׁ אָרוֹן מֵאֵין תּוֹרָה, גְּוִילִים בָּלִים וִירֹקִים יִרְקְבוּ בֶּחָבִית”. כבר בגיל כה צעיר הוא מבין שיש לחולל התחדשות תרבותית, בדרך של הריסת המבנים הישנים והקמת ‘אהל’, המרמז לאוהל מועד ועשוי מיריעות המאפשרות החדרת אוויר צלול ורענן ל’מקדש אל נעוריו’ של ביאליק. ניתן לומר שהדיבור הביאליקי עוסק באלוהות ממש – היא הנקרעת, הנשמטת, המתפלצת, ויחד עמה כל בני הדור ההוא:

ההתרוצצות התרבותית של רבים במפנה המאות באה לידי ביטוי בדיבור על תעיות והתנפצויות ב’שדות אחרים’ – והצגת התועים כמתים או כנבלים; והוא מציע אכן לבנות מחדש את המערכות היהודיות כמבנים דינמיים מתחדשים: לחזור למודל של אוהל מועד הנע במדבר יחד עם העם.

שנתיים לפני ‘על סף בית המדרש’, בכ”א בניסן תרנ”א, מופיע בעילום שם מאמרו ‘רעיון הישוב’ – מעין מניפסט של אגודת סתרים רוחנית-דתית-ציונית. אגודת סתרים זו הוקמה על-ידי תלמידי ישיבת וולוז’ין, ופעילותה התרחשה בחשאי בין כתליה. עיקרו של המניפסט היה הצעת אלטרנטיבה דתית-מוסרית למושבות האיכרים הראשונות שהוקמו בארץ ישראל. לטענת הנער ביאליק, למפעל הציוני אין עתיד אם הוא יושתת על בסיס חילוני בלבד. הוא מעלה על נס את היותם של החלוצים הציונים “אנשים גיבורי כוח”, אך מאוכזב קשות מכך ש”רפה מאד הקשר בין רבים מהם ובין הדת”. עם זאת, הוא מותח ביקורת חריפה על תפיסת עולמם של ה”יראים החרדים” המקפידים על כל ה”מצוות המעשיות” שבין האדם למקום, ומזלזלים בכל “המצוות המסורות ללב” שבין אדם לחברו. ביקורת זו היא עימות נוקב עם תפיסת עולמם של המבוגרים המכים שהרסו את ילדותו.

מאמרים נוספים:

ראש השנה – חג שוויון ערך האדם

ראש השנה צריך להפוך לחג האולטימטיבי לשוחרי הצד והמאמינים בשוויון ערך האדם. על הקשר בין מעגל השנה, בריאת העולם, האנושות והאנושיות, והיכולת של קהילה לייצר תוכן משמעותי ורלוונטי, במאמר שלהלן. […]

קרא עוד…

לקריאה >>