בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

המפתח לשליסל

הרצח בידי ישי שליסל ושריפת יושבי הבית בדומא נעשו בידי קנאים המאמינים שקודשי ישראל נמצאים תחת מתקפה. על הרבנים להתייחס להלכות מהן ניתן להבין שהמעשים מותרים.

כבר ישנם סימנים להרגעת הרוחות בשתי הזוועות האחרונות שפקדו אותנו. הפעילו נוהל מעצר מנהלי נגד כמה צעירים שאולי (ואולי לא) היו מעורבים במקרי ההצתה האחרונים, ואשפזו את שליסל כדי לקבוע את מידת שפיותו בשעת המעשה. הקולות שיצאו מקרב המחנות שמהם יצאו (כנראה) הרוצחים התמרמרו, ובצדק, על האשמה המכלילה שמוטחת בהם, בשל מי שהם מכנים "עשבים שוטים"; וגם מנגד כבר נשמעת העמדה כי "הבעייה עם שליסל ועם המחבלים המציתים היא לא הלכתית, היא מוסרית… מי שטוען ששליסל והרוצחים בדומא לא חוטאים למוסר אלא להלכות (שממילא נתונות לוויכוח), מכשיר את השרץ" (דניאל עוז, הארץ 14.8). אלו ואלו מרחיקים את השרץ מפתחם של פוסקי הלכות שבדורנו, ומטילים את האחריות לזוועה על היחידים המבצעים ועל פרשנותם (או נפשם) המעוותת. באתי לומר שלא מדובר במעשים של מטורפים, להצביע על מכנה משותף לכלל המעשים, להסביר את המנגנון ההלכתי המכשיר ואף מעודד את הרוצחים, ולהציע דרך לטפל בתופעה.

מחרפים את נפשם

שלושה דברים משותפים לשליסל ולמציתים: מדובר באנשים דתיים הנאמנים להלכה; הם מאמינים שקודשי ישראל נמצאים תחת מתקפה מבית (יהודים) ומחוץ (גוים); מוכנים לחרף נפשם למען קודשי ישראל מפני פגיעה בשעה הנתפסת בעיניהם כשעת חירום.

מבחינה זו שייכים הם למה שעמנואל סיון כינה "תנועות פונדמנטליסטיות". תנאי הכרחי להגדרתה של תנועה כפונדמנטליסטית, טענו סיון וחבריו בספר קנאות דתית מודרנית, יהדות נצרות איסלאם הינדואיזם (2004) שנכתב בעקבות פיגוע התאומים, הוא המניע "להגן על הדת"; אבל אין זה תנאי מספיק. לצמיחתה של תנועה כזאת צריך שיתהווה חיבור בין אידיאולוגיה לפוליטיקה באמצעות הדת. בדת לבדה, וזה נכון בכל הדתות שנסקרו במחקר, אין די.

מה שנכון בדתות אחרות מתקיים גם אצלנו – קיימים יחידים הקנאים לדבר ה', אשר נחלצים להגנת הדת בשעת סכנה, מתקבצים לקבוצות המציעות דרכי פעולה במציאות החברתית והפוליטית הקיימת, ומוכנים לנקוט גם באלימות, פגיעה ברכוש ובנפש.

מכאן ברור שאין אנו מתכוונים לכל אדם דתי, אדרבא – מרבית המגדירים עצמם כדתיים או חרדים אינם שותפים לפרשנות הדתית של אותן קבוצות, או שמקבלים פרשנות זו (הגדרת הומוסקסואליות כדבר תועבה שהתורה חייבה בעונש מוות, למשל), אך אינם שותפים לתחושת החירום, ואינם רואים עצמם כשליחי האל, כדרך הקנאים הדתיים.

עדיין, הסתייגות זו מפני האשמה כוללת אין בה כדי להפחית מחומרת ההכרה, שכל פשעי השנאה שנעשו בידי יהודים בעת האחרונה נעשו כנראה בידי דתיים, ובניגוד לדעת דניאל עוז  יש להלכה במקרים אלה חשיבות מכרעת בקבלת ההחלטה לפגע.

הקנאי הדתי לא יפעל בניגוד למה שמקובל כדעת תורה מחייבת, אלא, אדרבא, אדם זה חש כבא כוחה של ההלכה, וכמי שפועל להעצמת כוחה בחיי החברה, בימים שבהם אין נציגיה ודַבָּרֵיה הרשמיים מסוגלים, לדעתו, לעשות זאת באמצעים חוקיים ודמוקרטיים. שליסל, כאדם חרדי, מחויב בלי ספק לצו "לא תרצח" ולפרטי ההלכות המוגדרות בשו"ע חושן משפט הלכות החובל בחברו והלכות שמירת הנפש, ולא היה מעז לפגוע באיש, אלמלא ידע שאותן הלכות עצמן (סימן תכ"ה) מאפשרות במצבים מסוימים, ואפילו מסתמכות על בעלי מסירות נפש שכמותו, לקום ולעשות מעשה – לפגוע בעבריין בשעת מעשה העבירה, כדי "להצילו (מן העבירה גם במחיר פגיעה) בנפשו".

כך גם במקרה של המציתים רכוש ונפשות של פלסטינים – אלמלא "שבע מצוות בני נח" שבתוספתא ע"ז פ"ח, ופיתוחן ברמב"ם (מלכים פ"ט), ושימושן ב"תורת המלך" (שזכה להסכמת רבנים חשובים), לא היו מעזים נערי גבעות (ככל הנראה) להעלות באש בתים על יושביהם.

הוצגו בעבר כלגיטימיים

עיון בהלכות בשולחן ערוך וברמב"ם הנזכרות לעיל נחוץ כדי להוביל לטענה העיקרית: הפשעים שבוצעו הוצגו בהלכה כדרך לגיטימית לטיפול בעבריינות בזמן שאין כח ביד בי"ד של תורה לדון בדיני נפשות, והן נוסחו כך שיוכלו להתבצע בידי כל אדם ללא משפט.

שולחן ערוך סימן תכ"ה סעיף א, פותח בדברי הקדמה של ר' משה איסרלש (רמ"א):

״כל חייבי מיתות בית דין בזמן הזה, אין בידנו להלקותן או להגלותן או להרגן או לחבטן, אלא מנדין אותן ומבדילים אותן מן הקהל. וכל זה מצד הדין, אבל אם רואין בית דין שהוא צורך שעה ומִגְדַר מילְתָא, יכולין לענוש במה שירצו. ודוקא בדיני נפשות הצריכין בבית דין, אבל הנהרגין בְלֹא בית דין נידונין גם עתה, כמו שיתבאר״.

דברי הרמ"א האשכנזי מלווים ומשלימים את דברי ר' יוסף קארו הספרדי, כאן ולאורך הסימן כולו. למרות שאין סמכות בידינו לדון דיני נפשות, קובעים השניים (בעקבות "בעל הטורים"), ניתן לנדות עבריינים, ניתן לתקן תקנה כאשר "השעה צריכה לה", וניתן להרוג עבריינים גם ללא משפט. הסימן בן חמשת הסעיפים מוקדש לשתי רשימות של עבריינים שהתלמוד מתיר את דמם ללא משפט. סעיפים א-ד דנים בדין רודף ומחייבים עֵד ראייה לרצח או לאונס (כולל משכב זכר), להחלץ לעזרת הקרבן ולהצילו (וגם להציל את התוקף מהעבירה) אפילו במחיר חיי התוקפן.

סעיף ה דן בעבריינים אידיאולוגיים (מינים ואפיקורסים ועוברי עבירה להכעיס) שגם בהם מצווה לפגוע. הלכות דומות באו כבר ברמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"א הל' י-יד, פ"ד ה"י), ומבוססות על סוגיות בתלמוד (סנהדרין עג א, עבודה זרה כו א). הרמ"א הוסיף לרשימה "מי שמְסַכֵּן רבים", רעיון המפותח בסימן שפח, סעיפים י-טו בדין מוסר ומלשין, ופסק "מותר להרוג המוסֵר אפילו בזמן הזה."

בשולי סעיף ד מוסיף הרמ"א הלכה שמקורה קדום מאד, עוד מהלכות חשמונאים:

״הַבָּא על העובדת כוכבים בפרהסיא לעיני עשרה ישראלים, קנאין פוגעים בו ומותרין להרגו… ודווקא שֶבָּא הקנאי להורגו מעצמו, אבל אם שאל לבית דין אין מורין לו כך״.

כך מצטרפת להלכות הנוהגות "בזמן הזה" גם קטגוריה של "הלכות קנאים", אשר פנחס שימש בה מופת לקנאות (סנהדרין פב א). לבסוף, דברי הרמ"א בהקדמה "אבל אם רואין בית דין שהוא צורך שעה ומגדר מילתא, יכולין לענוש במה שירצו" מתבססים על דברי בעל הטורים:

״העמידו בית דין והִכּוּ וענשו למיגדר מילתא.. כגון שהיה רוכב בשבת (סנהדרין מו) ומַטִּיחַ באשתו..  לעשות גָּדֵר לדבר שיש בו צורך רבים קנסינן לפי צורך השעה" (טור חו"מ תכ"ה) 

הטור מרמז למעשים הנזכרים בתלמוד שם באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יוונים, והביאוהו לבית הדין וסקלוהו, למרות שלא היה חייב מיתה אלא מפני שהשעה היתה צריכה לכך. ועוד מעשה באחד שהטיח (שכב) עם אשתו מתחת לעץ, והביאום לבית הדין והלקו אותם משום שנוצר צורך הרבים לעשות מעשה מזעזע שיחנך לצניעות.

לאסור בהוראת שעה

סימן תכ"ה קובע אפוא סדרה של הלכות מחייבות, חלקן על הציבור (תקנות) ורובן על היחידים (הלכות קנאים והמציל את הרודף בנפשו), ומי שצמח בקהילה שומרת שו"ע יכול לקבל השראה לקום ולעשות מעשה, בלי להתייעץ ברבנים. די אם שמע כי השעה צריכה למעשה של קנאות, או שיצא קול על מאן דהוא שהוא מוסר או אפיקורוס או עובר עבירה ברבים להכעיס, כפי שנתפסים מארגני מצעד הגאווה בירושלים בעיני ציבור מסוים, והרי הוא מוכן ומזומן לקיים מצווה… רוב שומרי תורה לא ינהגו כך, אבל המקנא לדבר ה' כפנחס – אולי כן.

קצרה היריעה מלהסביר את הרקע ההלכתי שמצדיק את הצתת הבית בדומא, וכבר ציינתי למקורות.  אסתפק בדברי הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ט סוף הלכה י"ד:

״ובן נֹחַ שעבר על אחת משבע מצוות אלו יֵהָרֵג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שְכֶם הריגה, שהרי שכם גָזַל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נֹחַ נהרג בְּעֵד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין״.

ההלכה מתירה ענישה קולקטיבית (בטענה שהקהילה שמתוכה יצא העבריין לא דנה אותו בעצמה), ומייתרת הליכים משפטיים רגילים – מי שאסף מודיעין על אנשי הכפר, הוא העד, הוא הדיין והוא ההורג. לטעמם של המבצעים אין כאן רצח אלא ענישה על פי שבע מצוות בני נֹחַ.

טעות היא לחפש את הרבנים שהורו לשליסל לדקור – אדרבא, אילו שאל היו מורים לו שלא לעשות; המקנא לדבר ה' אמור להבין מעצמו, כפנחס בשעתו. והמציתים לא בקשו פסק דין שיתיר להם להרוג; ההתר ניתן מראש. יהיו מניעיהם הפסיכולוגיים או החברתיים של הפושעים אשר יהיו, חלק מהבעיה היא שהמעשים לא נחשבים בעיניהם כפשעים. אם הקורא שורות אלו מאמין שאלה אמנם פשעים, עליו לקבל שלהלכות המסוכנות הללו, שנוצרו בנסיבות של שלטון זר וחוסר אונים של המערכת אל מול פורעי החוק, אין מקום במדינת ישראל.  על הרבנים לגודרן ולאסרן בהוראת שעה. על המשפחות לאסור על ילדיהן לעשות כך, ועל הקהילות לשתף פעולה (כמה נורא הביטוי) עם השלטונות לבער את הנגע, לפני שכולנו נעלה באש. השליסלים יצייתו.


ד"ר מוטי ארד הוא מורה בישיבה החילונית בינ"ה ובבית המדרש.

מאמרים נוספים: