בפרשת כי תבוא, אנחנו כבר בסוף ספר דברים. המסע במדבר מגיע בקרוב לקיצו, העם החדש עתיד להגיע לארץ ישראל ובעיקר להיפרד מרועה הצאן שלו – משה. פרשת ‘כי תבוא’ מזכירה לי יותר מהכל פרידה של ילד מהוריו בשער בית הספר. הרגע הזה שבו הילד חייב להמשיך לבד, להשאיר מאחור את ההורים, להיפרד. הרגע שבו ההורים מבינים שזהו, צריך לשחרר את הילד, לתת לו לחיות את חייו, לטעות, ליפול, להצליח, להתבגר. כמה התרגשות מהולה בפחד יש במעבר הזה, גם של הילד, גם של ההורה. חיבוק שמבקש לעטוף באהבה, רצון לשחרר ורצון להחזיק עוד רגע אחד לפני פרידה.
לקראת פרידה
משה כבר לא יגיע בסוף היום לאסוף את הילד, לשמוע את החוויות והתסכולים, לחבק ולהדריך. משה נפרד באמת, בקרוב עם ישראל יחצה את השער ויגיע לארץ ישראל “בית הספר של החיים” והוא יישאר מאחור. הסופיות הזו של הפרידה גם מייצרת דחיפות גדולה. משה רוצה להספיק להעביר לעם את כל הידע, להטמיע בהם את כל החוקים, כל האיסורים, כל המצוות. לפני שהוא נפרד, הוא חייב לדעת שעשה את כל שביכולתו לתת לעם את הכלים להתמודד עם החיים עצמם, הרחק ממנו. בדיוק כמו אמא רגע לפני פרידה שמזכירה לילדה שלה לשתות הרבה מים כי יהיה יום חם, בדיוק כמו אבא שעוד צועק לבנו הנחיות אחרונות ליום מוצלח. בתור רועה צאן, זה הזמן של משה לעוד פעולת חינוך אחרונה, גם לו יש מסרים אחרונים לעם, רגע לפני שייפרדו.
להודות על השפע ולקחת אחריות
משה מתחיל בדבר החשוב ביותר- שמחה והכרת הטוב. הוא פותח בהזכרת המצווה להביא ביכורים לבית המקדש, לשמוח במה שיש, להודות על השפע ולחלוק בנדיבות עם מי שחסר לו “וְשָׂמַחְתָּ בְכָל־הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ”(דברים כו, יא).
הוא ממשיך ומצווה- “וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד׃ וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת…” (כז, ב-ג).
כשתגיעו לארץ ישראל, עליכם לאמץ את התורה מחדש, למצוא אבנים גדולות, לסייד אותן, לכתוב עליהן את התורה ולבנות מהן מזבח.
זו הפעם השלישית שהתורה נכתבת על אבנים. בפעם הראשונה אלוהים הוא שיצר את הלוחות ומשה ניפצן בשל חטא העגל, בפעם השנייה פיסל משה את הלוחות והנה הפעם עם ישראל יצטרך להיות מי שכותב על האבנים את התורה. משה מבקש מהעם שהאבנים תשארנה שלמות, ללא התערבות של פטישים וכלי סיתות, בדיוק כמו שהן, ככה זה טוב.
אז יש שמחה, ויש ברית מחודשת של העם עם אלוהים, עכשיו הגיע הזמן לדבר על מחויבות ואחריות. משה רוצה להבהיר לעם כמה חשוב לשמור על המצוות ולהימנע מעבירות. הוא מחלק את השבטים לעמוד על שני הרים- הר גריזים הוא הר הברכה, הר עיבל הוא הר הקללה, בעמק בין שני ההרים עומד שבט הלוי שר ומברך את העם.
בזמן שהעם עומד על ראשי שני ההרים- הברכה והקללה, משה פותח בנאום. הוא מונה את הברכות הצפויות לעם ישראל אם ישמור על המצוות, ומשם ממשיך לקללות שעלולות לבוא על ראשו של מי שיפר את החוקים “וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ: (כח, טו). זו רשימה ארוכה ומפחידה מאוד, אולי מפחידה מידי, של קללות נוראיות.
לשחרר שליטה
כשאני קוראת את הרשימה הזו, אני בעיקר שומעת את הפחד של משה ממה שעלול לקרות לעם בהיעדרו, פחד מקפיא של חוסר שליטה. משה אולי מנסה לוודא שהעם מבין באמת את גודל האחריות שיש בעצמאות החדשה. המשמעות המרכזית של עצמאות היא יכולת הבחירה בין טוב ורע, מותר ואסור, ברכה וקללה, ומשה כל כך רוצה שהעם שלו ייבחר בטוב ויהיה מבורך ושמח. אבל מי כמו משה יודע ומבין שבסופו של דבר החיים לא באמת מתנהלים בין שני הרים, הדרך מפותלת ומלאה בבחירות טובות יותר או פחות. הוא צריך לשחרר והעם צריך להשכיל ולבחור לקיים את התורה בדרכו “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן׃” (כט, ט)
עוד רגע מתחילה לה שנה חדשה, שנה שיהיו בה את הקשיים והאתגרים כמו גם השמחות והברכות, אימהות ואבות ייפרדו מילדות וילדים בשערי בית ספר, מאחלים להם טוב.
אני מדמיינת בעיניים דומעות את משה נפרד מהעם שלו על עבר הירדן, נשאר מאחור, כמו אבא בשערי בית ספר, כמו בשיר שכתב עלי מוהר והלחין יוני רכטר-
“גבר רואה בחשאי
איך בנו נכנס לכיתה
גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ
וכבר שרים שם בפנים
שיר של שנה חדשה
הו איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה…
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה
כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד הכל מתחיל פה שוב מהתחלה“
אני רוצה להקדיש את פרשת השבוע לכל הילדות והילדים שמתחילים השבוע שנת לימודים חדשה, נאחל לכן ולכם שתדעו להבדיל בין טוב לרע, לבחור בטוב ולשמוח בו!
הטור השבוע מוקדש גם לשחיין איאד שלבי, שעשה השבוע היסטוריה וזכה במדליית הזהב במשחקים הפראלימפיים. והפך לערבי-ישראלי הראשון אי פעם שמשיג זאת.
__
מיכל זמיר היא ראשת הישיבה החילונית של בינ”ה בבאר שבע.