השם הרשמי של פרשת השבוע הוא אומנם “כי תשא”, אבל השם שאולי היו קוראים לה בשפת עורכי התוכן והעובדים בתחום הדיגיטל הוא “פרשת עגל הזהב”.
כוכב השבוע
נכון שיש הרבה עניינים בפרשה הזו, וכולם חשובים. היא מתחילה בהוראות מדוקדקות לעניין בניית המשכן, ביניהן גם תרומת מחצית השקל כאמצעי מימון לגיטימי לטובת הבניין, ממשיכה בסיפור חטא העגל ובהשלכות שלו ומסתיימת בכניסה של משה. לא סתם כניסה.
לאחר שמשה התחנן בפני אלוהים שיחדש את הברית עם העם, הוא מקבל את הלוחות השניים ויורד מההר כשפניו קורנות. והנה שוב, לוחות הברית הם הכוכב הבלתי מעורער.
אבל זה כאמור הסיום. העניין הגדול פה לדעתי הוא כאמור עגל הזהב – הוא הכוכב הפעם. יש פה כמה דברים: ההמתנה הארוכה שמביאה איתה חוסר יכולת להסתפק במה שיש כרגע ולחכות בסבלנות, והרצון לראות בעיניים הוכחה קיימת.
על הכאן ועכשיו
העם דואג. אבל למה בעצם? קשה להם להמתין בסבלנות, לראות את התמונה הרחבה. הם רוצים הכל מהר, וכאן ועכשיו. נדמה שגם אנחנו דור כזה, שרוצים שהכל יקרה ואם לא עונים לנו תוך שתי דקות מה אנחנו עושים? מתקשרים שוב, שולחים הודעה, ואפילו ממהרים להסיק מסקנות ולחסום. ככה זה בעולם אינסטנט של 2022. אם מישהו לא עונה לך כנראה הוא לא מעוניין. אבל רגע, אולי הוא כן מעוניין אבל הוא פשוט עסוק? פעם היינו מחכים. למכתבים היה לוקח זמן להגיע, אפילו טלפון לא היה בכל בית וכשהתקשרת היית צריכה לחכות לפחות 4-5 צלצולים. היום? לא עונים לנו אחרי שני צלצולים אנחנו סוגרים ועוברים ישר לדבר הבא, לא ככה?
מה שקורה הוא, שמשה שמקבל את לוחות הברית עובר לשלב הבא בעצם ופונה לרדת מהר סיני, אך העם – אין לו סבלנות. הוא כבר מתייאש. לא חיכה אפילו שני צלצולים ועבר לדבר הבא. אם זה היה סרט הוליוודי, היינו כבר רואים פה בעריכה צולבת את העם המחכה בחוסר סבלנות אבל מנגד את משה המוכן לרדת מההר: ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע אלהים.
ומאוד לא פשוט לחכות
כשבני ישראל מבינים שאין כאן ועכשיו, והדברים אולי באמת יקרו אבל אולי גם לא, הם רוצים הוכחה. הם לא מחכים, והולכים לאהרון: וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו.
אימא שלי תמיד מאחרת, לכל מקום. אנחנו משפחה גדולה, 5 ילדים יש לאימא, 15 נכדים ועוד היד נטויה, ותיכף מתחיל גם הדור הבא. לפעמים קצת דואגים לה אבל בדרך כלל פשוט סומכים על המילה שלה, ויודעים שהיא תגיע. פעם לא היו וויז וגוגל מפות, ולא וואטסאפ של “הגעתי, אני כאן, מחכה, איפה את??” היית קובע עם מישהו וסומך על זה שהוא יגיע. אבל הנה בפרשה העם לא סומך. ובסופו של דבר התוצאה ידועה מראש והכל על משה, גם לתקן את מה שקרה, להחזיר את האמון ולבקש סליחה. גם את זה צריך לדעת לעשות.
אז מה המסר? תחשבו שנייה על עצמכם, כמה פעמים חיכיתם למשהו והרגשתם שכל שנייה היא שעה, כל יום הופך לשנה וכל שנה היא נצח? כמה פעמים חיכיתם ובסוף מה שרציתם באמת באמת קרה? ואמרתם לעצמכם “הנה – עכשיו אני יודעת שזה היה שווה את זה”.
קצת סבלנות, הכל מסתדר בסוף.
אני מאחלת לכולנו שנדע לנשום ולחשוב, גם מול הרוח, ושנדע לחכות, גם אם מאוד לא פשוט. תאמינו לי, זה משתלם.
♥
ועוד לא קל לנשום,
ועוד לא קל לחשוב מול הרוח
ומאוד לא פשוט לחכות (“למחרת”, לאה גולדברג)
בשנה האחרונה הייתי פה מאחורי הקלעים: ערכתי והעליתי את מאמרי פרשות השבוע של הכותבים המצויינים שלנו. זו הפרשה האחרונה שלי במסגרת תפקידי ובחרתי גם לכתוב אותה. היה לי כיף להיות כאן, למדתי המון ואני עוזבת וממשיכה הלאה עם אופטימיות בלב אבל גם עם קצת געגוע.
ובנימה אישית: בחרתי לכתוב על איך זה מרגיש לחכות למשהו שעדיין לא קרה, ומצריך המון סבלנות ויכולת התמודדות עם תסכולים. הטור הזה מוקדש לאהוב ליבי שלא הפסקתי לחפש אותו, חיכיתי לו גם כשהיה מאוד לא פשוט לחכות. ולכל מי שעדיין מחפש אהבה. שלכם, לליב.
__
לליב גל היא עורכת התוכן והסושיאל היוצאת של בינ”ה
