פרשת כי תבוא ידועה בשלל הקללות הנוראיות שלה. הסיטואציה מוכרת: בני ישראל עומדים בשתי קבוצות על שני הרים – גריזים ועיבל – ושומעים רצף ארוך של ברכות וקללות. טוב ורע. אם תעשו את הדברים הטובים – אזי הברכות יפלו על ראשכם ועל צאצאיכים. ברוכים תהיו בבואכם וברוכים תהיו בצאתכם. אם לא תעשו את הישר, אם תחטאו “וְהָיָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל־הַקְּלָל֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֽוּךָ:” (דברים פרק כח’ פסוק טו’) – אזי הקללות הכי נוראיות שיכולות להיות – כולל טחורים, שגעון, עיוורון ומחלות שונות ומשונות – יאמללו את חייכם.
החלק של הקללות ארוך לאין שיעור מזה של הברכות. בבתי כנסת רבים נקרא קטע זה בשקט יחסי ובמהירות האפשרית, העיקר שלא להתעכב על הקללות. בקהילות מסוימות אף הרב או הרבה לוקחים על עצמם את העליה לתורה השישית הכוללת קטע זה כדי לא להכריח אף אדם מהקהילה לעלות לתורה שעה שקללות נוראיות יוצאות מן הטקסט.
אבל למה בעצם? למה לא לעמוד באומץ מול שלל הקללות ולקרוא אותן בקול, בפחד ובידיעה כי על מעשים קשים ונוראיים יש מחיר? נדמה שהרצון שלנו לקרוא את הקללות בשקט, מהר, לנסות להתעלם מהם עד כמה שניתן ולהתמקד דווקא בברכות ובפסוקים היפים שהפרשה מזמנת, מפספס את העיקר – הקללות כאן כדי להרתיע, כדי להפחיד, כדי להזהיר. התעלמות מהן מסוכנת.
ברור למה נעים לנו להתמקד בפסוקים היפים של תחילת הפרשה עם ארץ זבת חלב ודבש (פעמיים!) או מצוות המעשר היפה “כִּ֣י תְכַלֶּ֞ה לַ֠עְשֵׂ֠ר אֶת־כָּל־מַעְשַׂ֧ר תְּבוּאָֽתְךָ֛ בַּשָּׁנָ֥ה הַשְּׁלִישִׁ֖ת שְׁנַ֣ת הַמַּֽעֲשֵׂ֑ר וְנָֽתַתָּ֣ה לַלֵּוִ֗י לַגֵּר֙ לַיָּת֣וֹם וְלָֽאַלְמָנָ֔ה וְאָֽכְל֥וּ בִשְׁעָרֶ֖יךָ וְשָׂבֵֽעו”ּ (פרק כו פסוק יב’) המציגה שוב את התורה באור חברתי, נגיש, נעים. אבל זו לא התמונה המלאה. התמונה המלאה היא זאת ששמה מראה מול בני האדם ואומרת – למעשים הרעים שלכם יש תוצאות וכדאי שתכירו אותן היטב.
סיכוי סביר שרבים ורבות מאיתנו לא חוששים למקרא הפסוקים. הרי פסוק כמו “וְהָיָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו” רחוק מאוד מעולמם של כל אלו אשר לא מקיימים אורח חיים שבו קיום המצוות האלוהיות קובע את התנהלותם. אולם חלק מן האיומים והקללות נודעים בסוגיות חברתיות רלוונטיות מאוד עבורנו:
אָר֕וּר מַסִּ֖יג גְּב֣וּל רֵעֵ֑הוּ וְאָמַ֥ר כָּל־הָעָ֖ם אָמֵֽן: אָר֕וּר מַשְׁגֶּ֥ה עִוֵּ֖ר בַּדָּ֑רֶךְ וְאָמַ֥ר כָּל־הָעָ֖ם אָמֵֽן; אָר֗וּר מַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט גֵּֽר־יָת֖וֹם וְאַלְמָנָ֑ה וְאָמַ֥ר כָּל־הָעָ֖ם אָמֵֽן: אָר֕וּר מַכֵּ֥ה רֵעֵ֖הוּ בַּסָּ֑תֶר וְאָמַ֥ר כָּל־הָעָ֖ם אָמֵֽן; אָרוּר֙ לֹקֵ֣חַ שֹׁ֔חַד לְהַכּ֥וֹת נֶ֖פֶשׁ דַּ֣ם נָקִ֑י וְאָמַ֥ר כָּל־הָעָ֖ם אָמֵֽן: (פרק כז’ יז’-כה’)
למעשים שלנו יש תוצאות. לחטאים החברתיים שלנו יש תוצאות. ליחס שלנו לסביבה יש תוצאות. ליחס שלנו לנשים יש תוצאות. לדרך בה אנחנו מתייחסים להתנהגויות פושעות של אנשים סביבנו יש תוצאות. להתעלמות שלנו מעוולות יש תוצאות. קל לנו להתעלם מהן כי אנו לא חיים בעולם בו אנו מחברים סיבה לתוצאה בצורה כה חדה. נוח לנו והגיוני לראות דברים בצורה מורכבת, להגיד כי יש סיבות נוספות ולמעשים הקטנים שלנו אין משמעות.
אבל יש משמעות ויש השלכות. פרשת כי תבוא מציבה לנו מראה מול הפנים ואומרת בדיוק את זה. את הקללות יש לקרוא בקול רם, לא להסתתר, לא לפחד. אם לא נחשוב על ההשלכות של המעשים שלנו – זה יתפוצץ לנו בפרצוף. אולי לטחורים יש לנו תרופה, אבל לא לעולם שחדל להיות זה שאנו מכירים.
__
יעל דינור היא אחראית התקשורת השיווקית בבינ”ה
