פמיניזם, בהמשגה פשטנית משהו, היא התנועה השואפת לשוויון זכויות ושוויון הזדמנויות בין נשים וגברים בעולם. כמובן שזה עושה עוול לפשט כל כך תנועה ותופעה אשר שינתה את העולם במאות האחרונות, ולמי שמתעניין בנושא יש הרבה חומר קריאה להעמיק בו על תתי הזרמים בתוך התנועה המגוונת הזאת. בעודי סטודנט צעיר בתואר ראשון בחוג לפוליטיקה וממשל הגעתי לשיעור בקורס מחשבה מדינית שעסק בהגות פמיניסטית. המרצה שאל: “מי מגדיר את עצמו פמיניסט?” ואז עבר אחד אחת כדי לשאול את אלו שלא הגדירו את עצמם ככה מדוע הם אינם פמיניסטים. בין התשובות שנזרקו לחלל הכיתה היו “אני מאמין שיש הבדלים פיזיולוגים אובייקטיביים בין גברים ונשים”, “אני חושב שבעולם היום אישה שרוצה יכולה להצליח לא פחות מגבר ושהפמיניזם כבר מיותר ורק מקטין נשים כשהוא אומר שהן צריכות אפליה מתקנת” וכמובן התשובה הקלאסית “אני לא פמיניסטית כי אני לא שונאת גברים”.
כמעין סוג של פרפראזה על התשובה האחרונה, אמרה השבוע מירי מסיקה בכתבה בחדשות 13 “הפמיניסטיות האלה, אני חושבת שהן לא אוהבות נשים, אני חושבת שהן שונאות נשים. כי לסקול אישה אחרת בשם הגנה על איזה רעיון. אני עושה הכל בסתר, אבל דברים שעשיתי למען נערות בסיכון, נשים מוכות, דברים שאני עושה ביום יום שלי, עשייה בפועל כדי לחזק נשים, אני בספק אם בריוניות המקלדת האלו עשו רבע ממה שאני עשיתי. תנוחו”. את הדברים אמרה מסיקה בהתייחס לתגובות קשות שקיבלה על שיתוף פעולה מתהווה עם אייל גולן. הטענות כלפיה נבעו ממה שנתפס כהכשרת התנהגות פסולה כלפי נשים ונערות וציפייה שדווקא אישה חזקה כמוה שהיא בעצמה אמא לבנות, תנצל את הכוח שלה כדי להוקיע את הנורמות הפסולות.
היחס בין נשים נמצא גם במוקד אחד הסיפורים בפרשת השבוע והוא למעשה הפעם הראשונה בסיפור התנכ”י בה גיבורות הסיפור הן נשים:
וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר׃ וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל־אַבְרָם הִנֵּה־נָא עֲצָרַנִי יְהֹוָה מִלֶּדֶת בֹּא־נָא אֶל־שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי׃ וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת־אַבְרָם אֶת־הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה׃
שרי (לימים שרה) כבר עשור בארץ כנען וכבר מאז המסע הארוך מאור כשדים נאמר לנו שהיא עקרה. בניגוד לתפקידה בסיפורים הראשונים בהן היא בעיקר מבצעת את ההוראות של אברהם, פה היא נוקטת יוזמה ומציעה לו שייקח את השפחה שלה, הגר, כאישה ויעמיד איתה את הדור הבא. הגר היא לא צד בהחלטה הזאת כמובן כמעין תמונת מראה של הדרך בה אברהם קיבל החלטות עבור שרי בסיפורים הקודמים המשותפים שלהם.
וַיָּבֹא אֶל־הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ׃ וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל־אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהֹוָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ׃ וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי־לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ׃
התוכנית של שרי נושאת פרי והגר בהריון אבל כאן העניינים מתחילים להסתבך. בחברה אשר תפקידה המרכזי של האישה הוא להוליד ילדים, הסיטואציה החדשה מערערת את יחסי הכוחות בין הנשים בבית. ולא רק שהגר “הצליחה” היכן ששרי “נכשלה”, היא גם עשתה זאת בקלות. רש”י מפרש את הסמיכות בין “ויבוא אל הגר” ובין “ותהר” בכך שכבר מהביאה הראשונה נתעברה. בכל הקשור לתחום הפוריות ידוע שיש פער רגשי בלתי נתפס בין המקרים בהן ההריון “בא בקלות” (במרכאות, כי אין בכל התהליך הזה משהו קל) ובין המקרים שלא משנה כמה מתאמצים, מנסים, מטפלים, מזריקים וחוזר חלילה בלי הצלחה. שרי, שהגתה את הרעיון, עכשיו מתוסכלת מהיחס של ההריונית החדשה בבית שמבחינתה תופסת תחת על גבירתה. היא פונה לאב המשפחה ומקבלת ממנו אישור להעמיד אותה במקומה. הגר לא עומדת בסיטואציה ובורחת מפניה. המשך הסיפור מעניין גם הוא ואתם מוזמנים לקרוא ולראות את הרקע להולדת ישמעאל אבל אני רוצה להתמקד דווקא ביחס בין הנשים בסיפור הראשון בתנ”ך בו הן לוקחות חלק מוביל.
בשנה וחצי האחרונות נחשפתי למושג של סיסטרהוד (sisterhood). על מנת שלא להסגביר אותו אני אצטט את דבריה של אחת מנשות החינוך המרשימות שיצא לי להכיר, מיכל ברקאי ברודי: “הסיסטרהוד הוא שבט של נשים אדירות, שעוברות יחד מסע מכונן, שבדרך פלא מחבר אותן זו לזו בדבק של אהבה. יחד אנחנו צוללות לתוך סוגיות היסוד שפוגשות כל אישה: קריירה וכסף, גוף, אימהות, פמיניזם, זוגיות ועוד. מתוך העיסוק בסוגיות כל כך עמוקות נפתח הלב, ופתאום כמו במטה של קסם, יש לך מקום שהוא גם גב להישען עליו, להתמסר ולהרפות וגם כנפיים לעוף איתן הכי גבוה שאפשר. יש לך שבט.”
כמו הסיסטרהוד של מיכל, בשנים האחרונות אנחנו רואים עוד מיזמים מרשימים כמו “שוות- תוכנית מנהיגות לנערות” בהובלת נשים חזקות שמבקשות לכונן חברה אחרת. בחברה הזאת לא שונאים גברים אלא רואים בהם בעלי ברית פוטנציאלים לשינוי. בחברה הזאת לא שונאים נשים אלא מרימים לנשים ויחד איתן יוצרים שבט. השימוש במילה שבט הוא גאוני בדיוק בגלל הסיפור התנ”כי והתקופה אותה הוא משקף. בחברה השבטית של פעם הגבר עמד בראש החמולה ועל פיו יישק דבר. לנשים נותר לשרת אותו ולהתקוטט בינן ובין עצמן על הקירבה ועל מילוי התפקידים שהוגדרו להן. השבט של הפמיניסטיות של ימינו מובל על ידי הנשים והגברים מוזמנים להצטרף אם הם רוצים לקחת חלק במשימה של תיקון המציאות שלנו.
המציאות של ישראל ב-2021 אינה המציאות של שרה והגר, היא אפילו לא המציאות שתוארה בראיון המרתק עם קולט אביטל על שירות החוץ של המדינה לפני 40 שנה. יש סיבות רבות להיות גאים בהתקדמות שלנו כפי שהעידה התמונה הנשית של שרות הממשלה יחד עם הקצנלרית אנג’לה מרקל השבוע. יחד עם זאת לשבט הפמינסיטי, בשיתוף עם החברה כולה, יש עוד המון על מה לעבוד- מפערי השכר המגדריים בשוק העבודה המודרני ועד לזכות לחיים בביטחון כאשר אנחנו סוגרים חודש נוסף בו קברנו עוד נשים שנרצחו בידי בני זוגם.
הגר ושרה לא זכו לשבט כזה. אני מקווה שהבנות שאני מגדל פה בבית והנערות שאני עובד איתם במכינה והשנת שירות שלנו בבינ”ה יזכו להוביל שבטים כאלה בעצמן.
__
יובל לינדן הוא מנהל תוכניות בינ”ה
