באפריל 1948 פנה בן גוריון לפרקליט צעיר בשם מרדכי בהם, וביקש ממנו לנסח בדחיפות טיוטה להכרזת העצמאות של היישות המדינית שתקום בפלשתינה ב-14 למאי, יום פקיעת המנדט הבריטי. ערב פסח תש”ח, תל אביב במלחמה – מצב חירום. הפרקליט הצעיר מחפש ספריה על מנת לעבוד ולערוך מסמך רציני. הוא מתיישב בספריתו של רב קונסרבטיבי בנוה צדק. על השולחן הגדה של פסח, תנ”ך ומגילת העצמאות האמריקאית. כך נכתבת הטיוטה הראשונה שעוד תעבור 12 עריכות, וויכוחים הרבה עד שתהפוך ב-14 למאי ה’ באייר תש”ח למגילת העצמאות של מדינה ישראל. מדינה יהודית – דמוקרטית.
לפני 25 שנה ב-4.11.95, ירה סטודנט דתי למשפטים למוות בראש ממשלת ישראל. זו היה התנגשות חזיתית בין החזון של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, לבין מציאות שהולכת ונרקמת של מדינה יהודית שהולכת ומאבדת את צביונה הדמוקרטי. אם היה אפשר לצפות שהרצח הנורא יביא להתעשתות, ושהציבור בישראל יבין שהדמוקרטיה הישראלית בסכנה. ה – 25 שנה שחלפו, דור שלם בעברית. הוכיחו בדיוק את ההיפך.
הדמוקרטיה הישראלית היום בסכנה קיומית והבעיה היא הפונדמנטליזם הדתי. לקיצוניות המשיחית והלאומנית שהייתה לפני 25 שנה בית גידולו של יגאל עמיר נוספה בעשור האחרון הקצנה וצמיחה של הזהות החרדית הישראלית שהפכה להיות “בעל הבית” הפוליטי בממשלות ישראל בעשור האחרון. שתי הגישות הללו שגדלו מאד והתעצמו מאד, הן רעיונית, הן דמוגרפית והן פוליטית – קוראות תיגר על הרעיון של מדינה יהודית – דמוקרטית.
האם הישראלים היום רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית? לאורך השנה מסתמנת בציבור הישראלי מגמת הקצנה. יש ציבור הולך וגדל בעיקר מסורתי דתי וחרדי שדוחה את המודל “היהודי – דמוקרטי”. הוא רואה בדמוקרטיה מושג יווני נוכרי שנוגד את ערכי היהדות, וזר למסורת היהודית. ומנגד כלל שגוברת השליטה של המימסד הדתי על אורח החיים של הישראלים, מתפתחת מגמה הפוכה שגורמת לציבור ישראלי חילוני לדחות את הגישה של “מדינה יהודית ודמוקרטית” בגלל הכפייה הדתית. הציבור הזה רוצה מדינה שיש בה הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה, “מדינת כל אזרחיה”. אל המשוואה הזו אפשר להוסיף את אזרחי ישראל הערבים קרוב ל20% מהאוכלוסייה שחלקם הגדול מנוכר מערכי הדמוקרטיה הישראלית. אירועי אוקטובר 2000, חוק הלאום הלאומני וההסתה הנמשכת בעקביות נגד הציבור הערבי על ידי מנהיגי הימין הישראלי מגבירים את המגמה הזו.
המבט לעתיד לא אופטימי. מערכת החינוך היא המקום בו דרכו אפשר להביט לעתיד. החינוך הדתי לאומי לא עוסק כלל בדמוקרטיה. ציון יום רצח רבין עלוב ונדחק מפני יום פטירת רחל אימנו. (יום שעלה לתודעה בדרך נס לאחר רצח רבין) בציבור הדתי לאומי עבר שני העשורים האחרונים תהליך של הקצנה דתית. מוסדות חינוכיים מפרידים בנים ובנות, מוסיפים שעות של לימוד קודש ומגביהים חומות של “הגנה” מפני הציבור הכללי והחילוניות הישראלית.
המצב בחברה החרדית, ששם נרשם בשנים האחרונות הגידול הדמוגרפי המהיר ביותר בישראל, גרוע מאד בכל הקשור לדמוקרטיה. כל הוויתה של התרבות החרדית היא אנטי דמוקרטית בעליל. הנהגה סמכותנית של רבנים, דיכוי נשים, גזענות כלפי כל מי שאינו יהודי והתנהלות קהילתית לעומתית שמתעמת עם החוק באופן עקבי – הנורמה של הפרת החוק הישראלי היא ערך חיובי. האירועים של החודשים האחרונים מראים כיצד איבדה המדינה והמשטרה שליטה על הרחוב החרדי, שמתנהל בעולם ערכים שמנוגד למדינה ולחוק הישראלי.
זו תמונת המצב בישראל, 25 שנה אחרי. והשנים הקרובות יעידו האם זהו הסוף של החזון שהוקרא בקול נמרץ ותקיף על ידי דוד בן גוריון בערב שבת בשדרות רוטשילד בתל אביב. אם לא יהיה שינוי משמעותי בתרבות ובחינוך הפוליטי של הציבור הדתי – לאומי ולא תהיה התעשתות בקרב הציבור החילוני והמסורתי בישראל, יהיה צריך לנסח בקרוב מגילת עצמאות חדשה למדינה היהודית, הסמכותנית והדתית – שמחכה מעבר לפינה.
__
ערן ברוך הוא מנכ”ל בינ”ה
