בפרשה שלנו השבוע לפני עליית משה להר סיני, יש פירוט מדוקדק של מצוות ודינים והלכות – כיאה למעמד מתן תורה. הפעם בחרתי להתעמק בשני נושאים מרכזיים בפרשה  – שוחד ויחס לזרים, שעדיין אקטואליים מאוד גם בימינו.

מוסר וניקיון כפיים

וְשֹׁחַד, לֹא תִקָּח: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים (שמות כג’ ח’).

כך כתוב השבוע בתורה. בפרשה הקודמת יתרו הציע למשה למנות שופטים ושוטרים, הרי משה לא יכול לעשות הכל לבד ושצריך פקידים ומערכת משפט ומשטרה. הבעיה כאן שכל איש ציבור ובעל שררה עלול למעול בתפקידו. וככל הוא נשאר בתפקידו זמן רב יותר, מיטשטש הגבול החד שבין האינטרס הציבורי לאינטרס האישי המשפחתי או המפלגתי ולפתח חטאת רובץ. שוחד הוא מעשה חמור. וככל שלוקח השוחד או מציע השוחד הוא בכיר יותר הריקבון של המערכת מסוכן יותר. ומפורש וברור יותר ממה שאומרת התורה – אין.

וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות כג’ ט’).

פסוק לאחר השוחד, מתייחסת התורה אל הגרים, הזרים החלשים. רק לפני כמה חודשים היינו כולנו עבדים בארץ מצרים. לכן אנחנו נדרשים לזהירות מיוחדת ביחס לזרים שחיים בתוכנו. והיום – הם העובדים בחקלאות, סועדים קשישים ועומדים על פיגום בגובה מטורף. הם דוברי שפה זרה, שאין להם כאן משפחה או תמיכה משפטית או סעד כלשהו ועליהם אנחנו צריכים להיזהר ולחוס.

צדק צדק תרדוף

אז תשמעו – במקרא? אין חוכמות! אתם אולי זוכרים את “איש הישר בעיניו יעשה”, אבל – בימי המקרא דברים התנהלו בצורה קצת אחרת ממה שאנחנו מכירים היום. שם אין עסקת טיעון, ואין לשכור “עורך דין תותח” שיוציא אותך נקי מכל צרה וישאיר אותך טפלון, אחד כזה שכלום לא נדבק אליו. והאמת, שאז? ככל שמדובר היה באדם בכיר יותר כך העבירה הייתה נחשבת כבדה ורצינית יותר, ובהתאם לכך גם העונש. הייתה שם איזושהי הבנה, שהעבירה עצמה לא רק שהיא פסולה ובעייתית מהיסוד, אלא שהיא גם פוגעת, וקשה. פגיעתה היא לא רק באדם שעובר את העבירה, שלוקח את השוחד, שלוקה בניגוד עניינים. הפגיעה היא בעצם בכלל הציבור ולכן מי שלקח שוחד, ראוי שייענש בהתאם.

חיבור בין שמימי לארצי

בכל זאת, כדי לקבל את השבת בטוב, נקרא יחד את המשך הפסוקים לקראת עליית משה אל הר סיני. יש פה תיאור נדיר של פגישה-חצי פגישה בין אלוהים לשבעים הזקנים מבית ישראל:

וַיִּרְאוּ, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, לָטֹהַר (שמות כד’ י’)

הכתוב מגלה ומסתיר, מתאר ומסייג. הם רואים למעשה את “ותחת רגליו”, כלומר את מקום החיבור שבין אלוהים לארץ או בין הרוח למעשה או בין קודש לחול. מקום החיבור מרהיב כמעשה לבנת הספיר, שמימי וטהור. זהו לא האלוהים עצמו, זהו מקום החיבור.

אני מאמין שזה המקום בו המעשה פוגש את הערך, החוק משרת את הכוונה המוסרית. הדין הוא דין אמת וחסד, והחסד הוא מקום החיבור. אם זה לא קורה, יש למי שנעשק זכות צעקה. שם מקום ההכרה בעני, בגר, באלמנה. זהו מקור החיבור המרהיב שהטקסט המקראי רומז עליו: תעשקו יתום, תלחצו גר תיקחו שוחד. אני נמצא שם בחיבור הזה ומקשיב לצעקה, לבכי ולעוול – אל תנסו אותי.

שבת שלום.

__

ערן ברוך הוא מנכ”ל בינ”ה