בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

חופרים בארות | לארי אלון ולקיבוץ בארי

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת:  עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ-לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. ומִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב–רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. 

(במדבר פרק כ"א פסוקים י"ז-כ')

**

בלשון העם לאמירה 'חופר' יש משמעות מובהקת: דיבור מיותר, עודף הרהורים במצבים התובעים להחליט במקום להתלבט. פחד מעצירת ספונטניות והיתקעות. נדמה לי כי הגדרה זו אינה הוגנת. האם אני מתקומם בגלל שאני חושד  שמגדירים אותי כאחד מהחופרים הללו? יש להניח. אך אני מתעקש גם בגלל העובדה שבעיניי לחופרים יש ויש במה להתגאות.

בדרך כלל דברו על הציונים, על החלוצים כסוללי דרכים או כבונים בית. כמי שנע לקראת מטרה ובסופו של דבר מגיע אליה. הדרך אל הבית האישי והלאומי היא הסיפור. אפשר להגדיל את הבית או אפילו להיות רדיקלי יותר ולפתוח חלון. אך רצוי לא להתעסק במרתפים או במגדלים הפורחים באוויר.

לדמות את התהליך לא לדרך אל בית כי אם לחפירת באר זוהי תפישה אחרת. רעיון זה שמדובר כאן על תהליך של חפירת באר אומר משהו על יציאה ממעמקים. על פריצה לעומק. על נביעה.

היסטוריונים, במיוחד אלו שכבר חונכו על רעיון של התקדמות אל, של פרידה ממקור והליכה אל תכלית ימצאו ברעיון הבאר משהו קצת מביך. חפירת באר אינה פעולה על פני השטח.

לדעתי אין זה מקרה שרחל המשוררת בשירה 'כאן על פני אדמה' מדברת בסופו של דבר על באר. הטון תנכ"י לגמרי. לא  רק האדמה חיונית אלא גם הבאר.

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!

מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

תל-אביב, תרפ"ז

לאורך השנים הלכה הבאר והפכה לסמל.

אך בציונות היה גם תהליך הפוך. תהליך של השבת הסמלים לפשוטם. לא רק שולחן קודש ערוך למצוות הרוח אלא שולחן אכילה. לא רק בית מקדש אלא בית ספר לא רק דרך רוחנית מקודשת אלא עבודת סוללי דרכים. זהו חולין שאמנם איננו מבקש הרס הקודש המרומם אך לא מוותר על פגישה עם הראשוני העמוק. זהו החופר את דרכו אל מי התהום, אל הסלע  הראשוני. הדרך שנסללה הפכה לכביש רחב, הבאר שנקדחה לתקוות רוויה. הבאר אינה רק סיפור מטפורי אלא מציאות התובעת עבודת קידוח אל עומק האדמה בלי כל וודאות שהמים המבוקשים ימצאו.  . 

קידוח של הבאר הממשית מחייב עבודה של גיאולוג לא של היסטוריון. תקוה של קיום מי תהום במעמקי האדמה. יש  בעניין משהו מסתורי, לא צפוי.

לא מקרה הוא שהמדרש מכנה את פי הבאר כדבר שנברא ביום הששי, לקראת סיום הבריאה יחד עם שאר הדברים הבלתי צפויים הנושאים אופי מיתולוגי מובהק.

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות.

התיאור המוזר הזה קושר את התרבות, את הכתב, המכתב והלוחות עם הבאר ולא עם השדה החקלאי כפי שנהוג בהרבה תרבויות. המדרש מוסיף ומציין את הקשר בין הבאר לבין השירה.

ופי הבאר – בארה של מרים שהייתה הולכת עם ישראל במדבר בכל המסעות. ויש אומרים, שפתחה פיה ואמרה שירה, הקשר הוא ברור השירה, הכתב, הלוחות הנכתבים נולדים בזמן המסתורי של דמדומי הבריאה. הוא גם זמנה של הבאר.

מרקס לא היה חופר כך וגם לא הגל. הם הרי מבקשים את הקידמה את עורמת התבונה האנושית הרוחנית – כלכלית הנושאת את התרבות כדרך, כנושאת את התרבות המתגלה אמנם תוך סתירות ועקיפות אך תמיד מציבה את המטרה באופק. הבאר קושרת את העניינים בחפירה לעומק, בכמיהה מוזרה ללא סיכוי לגובה דימוי זה מתאים יותר לקפקא.

בסיפור הציוני הסיפור של הבאר קשור בסיפורו של המגדל, שניהם סיפורים אנכיים הקשורים במים. שניהם סיפורים  המעוררים את הדמיון המיתולוגי אך גם מתייחסים למציאות הממשית. הפסיכולוגים והסוציולוגים יכולים לעשות מהם  מטעמים. הם ינתחו  את  הבאר והמגדל לפי עומק מלומדותם זו האוהבת לנתח דברים כביטוי של הארוס וזה המתעקש לנתי הכל מזווית של יצר השלטון הבורא היררכיות ברורות.

אך עד שהם יסכמו סיכומים נספר כי במושבה גדרה שנולדה במידה רבה כמושבה לא רוטשילדית ואפילו מתנגדת לרוטשילד ההתנגדות לבארון הגיעה עד לבאר. את הכסף לקידוח הבאר ביקשו מרוטשילד ואכן היא נקראה באר בנימין. האם היו אלה רק אילוצים כספיים שהביאו את מייסדי המושבה לחרוג ממסלולם המרדני ולפנות למי שסימל בעיניהם את  הסטייה הרעיונית מחלומם? בוודאי שאלו שיקולים ששיחקו תפקיד. אך היתה גם כנראה גם תחושה כי הבאר היא משהו שונה מן האדמה והבית. שמותר להפריד ביניהם.

מאיר וילקנסקי הסופר המיוחד של העלייה השנייה מתאר את קידוח הבאר כאירוע מכונן ואכן סיפור הקידוח ומציאת המים הפך להיות חלק בלתי נפרד מהסיפור הציוני. הראו אותו בצילומים ואפילו בסרטים. הריקוד מסביבם של המים הבוקעים מן הבאר היה אירוע מיוחד של התגלות. ואולי של אירוע הכורת ברית.

מעניין הסיפור המאוחר שסיפר אבא קובנר.

אבא קובנר בווילנה הכבושה על ידי הסובייטים, ביקש לספר לחניכיו סיפור ציוני. הוא המציא ידיעה שקודחים מים בקיבוץ עין – החורש שהיה הקיבוץ הצעיר של תנועתו. הוא זכר את סיפורי החלוצים מהעלייה הראשונה והשנייה על קדיחת בארות ו'עשה פעולה' כמו שקוראים זאת בתנועת הנוער שהוקדשה לתקוות התפרצות המים בעין החורש. באותם ימים עוד  נשמר הקשר עם הארץ. כעבור כמה זמן הגיע אליו חניכו עם בשורה: זה עתה קיבלתי ידיעה מעין החורש שפרצו מים מן הבאר..

  • היית רוצה להיות שם עכשיו אמר אבא קובנר לחניכו הנלהב.
  • אני שם ענה לו החניך.

זה היה הירש גליק מחבר המנון הפרטיזנים.

גאון המים של הציונות המעשית היה שמחה בלאס. הוא השקיע את חייו במי השקייה ושתיה כאן על פני אדמה. הוא עסק  גם באקוודוקטים גדולים וקטנים וגם בדרכי השקיה חסכונית  והמציא את הטפטפת. זו שמסביבה הוקם מפעל 'נטפים'.

אולי הסמלי שבין מפעליו של בלאס היה הצינור שהביא מים לנגב אחרי מלחמת העולם השנייה. זה היה צינור שהוביל מים למרחק של למעלה ממאה קילומטרים. ומנין נלקח הצינור לפעולה מחתרתית זו? מהצינורות שנותרו בלונדון, אותם צינורות שכיבו את השרפות שפרצו בלונדון המופצצת מן האוויר בידי הנאצים בימי מלחמת העולם השנייה. 

התנ"ך רווי סיפורי בארות. בארות שחפר אברהם. בארות שסתמו הפלישתים. בארות שקדח מחדש יצחק ורבו עליהם רועיו של יצחק עם רועי הפלישתים. באר עושק, באר שיטנה.

הרמב"ן סידר אותן כתחנות בדרך ההיסטורית של העם וקבע ששתי הבארות הראשונות שאברהם חפר ונסתמו אינן סתם בארות. הן מסמלות את בתי המקדש שנחרבו. הבאר השלישית שחפר אברהם ונסתמה, הבאר  שנחפרה מחדש על ידי  יצחק והוא  זכה להנות ממנה היא הבאר רחובות והיא לדעתו של הרמב"ן הבית השלישי שיקום בשלום ולא במלחמה. לא  בעושק ולא בשטנה. הרמב"ן רותם את סיפור הבארות למהלך ולאופק ההיסטורי. חסידים לעומתו קראו את שלושת הבארות לא כסמלים למאורעות היסטוריים אלא כתהליכים מטא פסיכולוגיים קבליים. פירושים מיסטיים כמו באר הדין ובאר החסד. כל כך הרבה פירושים התנו לבאר עד ששכחו כי באר יש לקדוח. כי היא ממשית. כי בלעדיה המדבר מנצח.

אין להסתפק בהכשרת קרקע בשדה, במחצבה ובדרך – יש לחפור. לחפור עמוק לחפש מים חיים.

אך יכולים גם להרהר על כך שלא רק פלישתים סותמים בארות אלא גם ציונים. אלו המבקשים לבנות בית ודרך בלי להתעכב בבארות התובעות מהם זמן, שאיבה מתהומות, התקנת צינורות מובילי מים ממעמקים אל המרחקים. זה מסבך ומעכב. על כן עולה התביעה לא לעסוק בחפירה. יש ביניהם החושבים שבארות המצפות לנביעה מתוך העומק עומדות כמחסום בפני מי שמבקש להתקדם אל מטרתו המהפכנית. מתוך רצון להתמסרות לחזון. על כן הם סותמים בארות.

הרבה פעמים נשמעות גרסאות אלה על סותמי הבארות על ידי שומרי מסורת אך מסתבר שבארות גם נסתמו על ידי תלמידי חכמים מתוך מאמצם ליצור נזירות חדשה שתתרגל לא ליפול לפיתויי שחרור לאימת האי ודאות הנובעת  משבירת הרצף של דרך שאבניה סומנו. בארות סתמו חכמים גם כדי לא ללכת שבי אחרי חלום משיחי. ואולי הקשה מכולם היא אותה סתימת בארות על ידי תלמידי חכמים המבקשים לשמור על עוצמתם בפני נשים, בפני ילדים, בפני כל אלה   שלא יכולים למצוא ביטוי לעצמם וביטחון בקשר אנושי משחרר.

המתמודד עם הסיפור התנכ"י הזה על הבארות שנסתמו באר העושק ובאר השטנה יכול להרהר על דורות רבים, תנועות רבות וחלומות שנכבו.

הציונים לא רק  חפרו, הם העסיקו עצמם בשאלת המים לא פחות משעסקו בשאלת האדמה. ולא כמטפורה אלא כריאליה מחייבת.

התהליך של הפיכת הבאר לסמל תרבותי המקבל משמעויות שונות התפתח והלך עד שבאו החלוצים והחלו לדבר על  הבאר הממשית. לא על בארה של מרים האגדית אותה באר ניידת ואגדית שמלווה את בני ישראל  במדבר, אותה באר  עליה ממונה אחותו של משה מרים. הבאר שעולה ארצה ומסתתרת לא במקרה אי שם בכנרת. הבאר אותה מחפשים ומוצאים מדי פעם. החלוצים קודחים

אולם גם בין החלוצים היא לא מאבדת את אופייה הסמלי.

מאיר יערי מנהיגה של השומר הצעיר ניסה להשמיד מסמך שכתב לספר הווידויים שנכתב על ידי אנשי תנועתו במשבר. הם סיימו לא מכבר את סלילת הכביש מחיפה לרמת ישי והיו במחנה אוהלים מובטלים, רעבים והוזים. כדי להתגבר על המשבר הוא ביקש התיישבות וספר שייכתב על ידי חברי הקבוצה. הספר נועד במיוחד כדי להסביר לחברי הקבוצה ולעולם מה הם רוצים ולמה הם שונים כל כך. לספר זה הוא כתב ווידוי ארוך שנגנז. הוא נגנז משום שמאיר עזב את החבורה. הוא עזב משום שחשב שכדי להכין את הקבוצה לעלייה להתיישבות יש לבחור מחדש את החברים המסוגלים לעמוד במטלה  הקשה. הקבוצה לא הסכימה והתמרדה נגדו. הוא עזב וגנז את רשימת הווידוי שלו לספר. הטיוטה שלה נתגלתה אחרי הרבה שנים בספר הנהלת החשבונות של הקבוצה. בתוך רשימה אינטימית ורומנטית זו התגלה חלום הבאר.

הנה החלום. אתם זוכרים בהתחלה אמרתי לכם אודות היחס אל הבאר. חפרו באר ובה אספקלריה של השמים ובאספקלריה מוטבעים וטובעים שני אנשים ראשונים בעולם. אשר אוהבים. הנוסחה הזו בוודאי רודפת אחרי גם  בחלום. רק שבחלום הכל יותר מעונה, יותר פראי ומחוסר הגיון. בלתי משוחד בנחמה ובלתי משוחרר. אין כוח  משחרר את היצור בחלום. אין כוח אשר יפיל קרן ישועה על הדמיון האנושי ההוזה בחלום, אשר ייתן לתמונה עיוורת את הזוהר הגנוז והרועד  של התקווה.

הבאר משקפת את עולמם של הצעירים האוהבים, את הכוכבים למעלה ואת מי התהום גם יחד.

במשבר הכלכלי, חברתי ופוליטי שהתרחש  בארץ ב- 1926 החל פילוג בגדוד העבודה שהיה החבורה הגדולה, הארצית רבת ההשראה של העלייה השלישית. המיואשים משמאל חשו כי הפרוייקט הציוני מתברגן ומרעיב את פועליו, המיואשים מייאושם של חבריהם תבעו להתארגן תחת דגלה של ההסתדרות. אלו ביקשו את חזון ברית המועצות ואלה את הפרידה ממנה. מצב הרוח היה כל כך קודר שהם התכנסו והחליטו שכדי לשמור על החברות יש לשתוק. היה רוב עצום שביקש  באופן  דמוקרטי לא לדבר שנה כדי לשמור  על המפעל המשותף. אבל זה לא עזר. שבועיים אחרי שקיבלו את ההחלטה פרצו הוויכוחים שוב. כה עמוק היה הכאב שאחד החברים העלה באש את חדר האוכל של הפלוגה התל אביבית של הגדוד. כוחו של הפילוג גדול.

בראש השמאל של גדוד העבודה עמדו דוד הורוביץ לימים נגיד בנק ישראל הראשון ומנחם אלקינד שירד עם עוד שמונים איש מהארץ וייסד קיבוץ בתוך מפעל ההתיישבות היהודית הגדול בברית המועצות. אך רבים מן השמאל שנשארו בארץ למרות ייאושם באו כואבים לירושלים כדי לבנות. הממסד היהודי לא נתן להם עבודה כי הם היו שמאלניים מדי. לכן הם היו לסתתים ולבנאים של ממסדים לא ציוניים. הם בנו לנו בירושלים את מוזיאון רוקפלר, את ימקא ואת מלון המלך דוד. אך כשנמאס להם לבנות פנו חלק מהם והקימו חבורה של חופרי בארות ארטזיות. אלו בארות מיוחדות שאינן זקוקות למשאבה. שנובעות מעצמן. הם חפרו הרבה בארות כאלה בארץ. הם עברו מסלילת הדרך מבנאות בתים לחפירת בארות.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים; ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר – בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה; מתה מרים – נסתלק הבאר, שנאמר "ותמת שם מרים", וכתיב בתריה "ולא היה מים לעדה", וחזרה בזכות שניהן.

בארות של נביעה  עצמית.

ואנחנו יודעים כי בשביל לחפור באר צריך גיאולוגים טובים, חופרים מעולים, צרכנים שמסוגלים לממן ובכל זאת מה שקובע יותר מכל היא התקווה שמשתדלת להיות מושכלת זוהי התקווה שבמעמקים יש מים.

בכל שנות הבצורת שפוקדות את הארץ הפחד הוא שיאזלו המים מן הבארות אך גם גדול הפחד מפני המלחמה על הבארות הפוקדת לא פעם את הרועים והכל מצטרף לפחד מהאבנים הכבדות הסותמות את פי הבארות. הפחד ממותה של מרים.

הקשר  בשפה  העברית בין המילה  באר  ולמילה  באור מעניין לא פחות מהקשר  שבין המילה האנגלית  well  באר לבין המילה  well  טוב.

כאן העברית יותר צנועה.

מאמרים נוספים: