בינה בפייסבוק בינה באינסטגרם צרו קשר עם בינה במייל

מה הפאנץ' ליין של התורה? | פרשת ניצבים

לפני כמה שנים הצטרפתי לתפילת ערבית של שבת בבית כנסת קונסרבטיבי בלונג איילנד ניו יורק. הרב, יהודי קנדי חביב בשם אירווין הוברמן, שגיטרת גיבסון לס פול הייתה תלויה על קיר משרדו, נשא דרשה על פרשת ניצבים. הוא פתח בשאלה שהפתיעה את הקהל המצומצם שהיה נוכח בבית הכנסת בעיצומה של חופשת הקיץ: "מהו הפאנץ' ליין של התורה?" שקט השתרר באולם. זכרו את השאלה, היא תשוב בהמשך.

בפרשת השבוע שלנו הנאום של משה על הר נבו מתקרב לסיומו עם הזכרת וחידוש הברית בין אלוהים לבין בני ישראל. רגע אחרי, מודיע משה לנוכחים ולנוכחות שהוא מדבר לא רק אליהם אלא אל כל הדורות מכאן ואילך "כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים, פרק כ"ט, פסוק י"ד). איזו אמירה חזקה! לא משנה אילו שינויים יקרו בעתיד בעולם ובמין האנושי, בני ישראל אמורים לקחת אחריות על הנצח, להעביר את תודעת הברית לדור הבא ולוודא שהוא מעביר לדור שאחריו וכך מדור לדור עד עולם. מרוץ שליחים אינסופי שמוציא את האדם מתודעת זמנו ומחבר אותו אל האינסוף העל-זמני. 

פרשת ניצבים, מאזניים, בחירה, ובחרת בחיים

מה ואיך בברית הנצחית

מה תוכן הברית הנצחית הזו ואיך היא אמורה לבוא לידי ביטוי? על פי פרשת ניצבים – התשובה היא לכאורה איום הקללה והבטחת הברכה. תורת הגמול הידועה מוצאת כאן ביטוי באיומי חורבן נוראים. אלה שיעזבו את התורה, יפנו לעבודה זרה וינהגו כ"שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ–וְלַעֲנָה", כלומר לא רק יחטאו אלא גם יחטיאו אחרים, יזכו למכות קשות שילוו את צאצאיהם לנצח. יחד עם זאת, גם במציאות החורבן, הגלות והשעבוד הקשה ביותר, יש לזכור תמיד שהכל עוד פתוח. מחר בבוקר יכול לבוא שינוי. אם רק נבחר לשוב אל אלוהים ואל מצוותיו, הוא ישיבנו ונשובה אל הארץ הטובה, הוא יכחיד את שונאינו ויחל "לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ, עַל-אֲבֹתֶיךָ". 

בנאום הקללה והברכה מותח משה קו בין חורבן לגאולה – אותו מנעד שהעם היהודי נע בין קטביו במשך אלפי שנים- בעוצמה שנדמה שהפכה את התנועה הזו לחלק טבעי מחיינו.

פעם נראה שהכל הולך לאבדון, עוד התרסקות מוחלטת שבסופה שקיעה איטית בביצת הגלות. 

פעם נראה שהנה עוד מעט קט יגיעו ימות המשיח ונוכל לחזור לחיות בשלום ובאמת תחת גפננו ותחת תאנתנו על אדמת ארץ ישראל הטובה. 

כל נפילה מולידה עליה וחוזר חלילה. תמיד אנחנו בדרך לאחת או לאחרת, צופים בתקווה מהולה בהתרגשות עצומה כלפי העתיד, או מביטים עליו בחרדה, משאירים בפינת החדר מזוודה ארוזה (או תיק מילואים) ליתר ביטחון. כל מאורע נכנס למגירת "האסונות המבשרים את החורבן" או למגירת "הנסים המבשרים את הגאולה". כך או כך, אנו נעים בין יאוש לתקווה ונמצאים תמיד במתח נוקב שמלווה את חיינו.

"מאוד לא פשוט לחכות" כתבה לאה גולדברג. אכן, לא פשוט לחכות לנצח. 

האם ישנה אפשרות אחרת? האם ניתן להחליף את הווית הקו וההמתנה המתוחה בהוויה אחרת, בה מאורעות יקבלו משמעות שונה מהיותם מבשרי ברכה או קללה? ואם כן – איך תיראה הוויה כזו?

בחזרה לניו יורק

בדרשה של רבי הוברמן באותו ערב שבת בניו יורק, הוא טען שהפאנץ' של התורה הוא צמד המילים "וּבָחַרְתָּ  בַּחַיִּים" המופיע לקראת סיום הפרשה. אני נוטה להסכים איתו, בעיקר בגלל המילים הקודמות – "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". על פי פשט הפסוק, אלוהים נותן לנו את היכולת המוחלטת לבחור בין חיים למוות, בין ברכה לקללה. אם כך – מה הקשר בין בחירה בחיים לבחירה בין הברכה לקללה? האם הבחירה בחיים מכוונת אותנו בהכרח אל הברכה? בעיני, משמעות הבחירה בחיים היא הכרעה לטובת הוויה המחליפה את התנועה המתוחה בין ברכה לקללה, בין חורבן לגאולה. החיים כוללים בתוכם את המנעד השלם בין שני קטבים אלה, קשת אינסופית של אפשרויות שנפתחת אל הוויה מלאה, שלמה וחובקת-כל. הטובה והרעה והטובה כפי שכתב מאיר אריאל. אפשר לבחור בין שתי הוויות – האחת מטלטלת ומתוחה והשנייה מכילה, פתוחה, מלאה בנוכחות וחפצת חיים. האם אפשר להחליף הוויה אחת באחרת? להשתחרר מתנועת המטוטלת המצמיתה ולבחור בחיים? לא בטוח שיש תשובה אחת, כוללת וסופית לשאלה הזו. אולי אפשר למצוא רמז לתשובה בפסוקים שהפכו לאבן יסוד במסורת היהודית:

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.   

וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  

כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ."

שבת שלום.

 

__

אריאל מגל הוא ראש הישיבה החילונית של בינ"ה בתל אביב.

מאמרים נוספים: