בפרשת ‘עקב’ בספר דברים, רגע לפני כניסת בני ישראל לארץ, משה מציב בפני בני ישראל נוסחה די פשוטה: “וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ […] וְהָיָה, אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם–הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן” (דברים ז’).
במילים אחרות: אם תלכו בדרכו של האל – ייטב לכם. ואם לא תלכו בדרכו – הלוך הלך עליכם. לכאורה ברית/חוזה פשוט בינינו לבין אלוהינו, נכון? אז זהו, שלא בהכרח. לא תמיד קל לדעת מהי דרכו של האל, ולפעמים גם כשאנחנו הולכים בדרכו, הוא לא בהכרח מברך אותנו כפי שהנוסחה המקראית מבטיחה. את התלמידים שלי בישיבה החילונית אני מלמדת, שדרכו של האל הינה דרך של מוסריות, אהבת האדם, וקבלת האחר. אלוהים נמצא בכוח המניע אותנו לעשות טוב בעולם. או בלשון המקראית מן הפרשה: “וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל”. אלימות נגד א/נשים חפים מפשע בגלל היותם שונים מאיתנו – גם אם ה”אחרות” שלהם מפחידה אותנו – היא אינה דרכה של האל. להפך, היא מדירהאלוהים במובן זה שהיא מפחיתה את הטוב בעולם. מעשי אלימות הננקטים בשמו של האל הינם עבודה זרה. תועבה. הענקת פרס, בחסות משרד החינוך ובהשתתפות שרי ממשלה, לרב גינזבורג, שמפיץ שנאה נגד נשים, לה”טבים, ערבים – איננה הליכה בדרכו של האל, אלא הליכה אחרי אלוהים אחרים. נותר רק לקוות שהנוסחה שקראנו בפרשה, אכן תתקיים במקרה זה: שהדרך והפרקטיקות המאפשרות את המעשים הללו ששכחו את דרך האל, “אָבֹד תֹּאבֵדוּן”.
הברית בינינו לבין ה’ תובעת מאיתנו סימנים חיצוניים. ברית המילה היא אחד הסממנים הפיזיים לחוזה הנ”ל, לברית בינינו לבין ה’, סמל לייחודיות הקשר בינינו לבין אלוהינו, בינינו לבין עצמינו. בפרשה שלנו ישנה תביעה נוספת – תביעה לסממן פנימי: “וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם–לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד”. דהיינו, לא מספיקים הסימנים החיצוניים – הברית דורשת גם סימן בלב, שינוי פנימי. הברית שלנו עם ה’ היא ברית של הלב, של רכות העורף. היא ברית הדורשת את תיקון האדם – בלב פנימה.
בפרשת השבוע, משה חוזר באזני עם ישראל, בטרם כניסתם לארץ המובטחת, על סיפורי הר סיני, חטא העגל וקבלת לוחות הברית. הוא מזכיר לעם ישראל שהוא זה שהתחנן לה’ שיציל את העם למרות חטאותיהם: “וָאֶתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וָאֹמַר, אֲדֹנָי יְהוִה אַל-תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ, אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ–אֲשֶׁר-הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה. זְכֹר, לַעֲבָדֶיךָ–לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק, וּלְיַעֲקֹב: אַל-תֵּפֶן, אֶל-קְשִׁי הָעָם הַזֶּה, וְאֶל-רִשְׁעוֹ, וְאֶל-חַטָּאתוֹ”.
מעניין מה משה היה אומר אילו ירד השבוע מהר סיני והיה רואה את חטאי העגל של היום – שנאת זרים, אלימות נגד צעירים ממוצא אתיופי, גרוש פליטים – האם עדיין היה מתפלל על העם הזה? האם היינו ראויים לתפילתו? האם האל היה נענה לתפילתו?
אלוהים זוכר לנו חסדי אבות וממשיך לבחור בנו בגלל אהבתו לאבותינו: “רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהוָה, לְאַהֲבָה אוֹתָם; וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם, בָּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים–כַּיּוֹם הַזֶּה” …. האם היה בוחר בנו גם היום? על חטא העגל לא הושמדנו, על שנאת חינם ושפיכות דמים נחרבו בתי המקדש… ומה יהיה גורלינו בשל אלימות-חינם? ומה באשר לערלת לב וקשיות עורף? בעוד שבוע יכנס חודש אלול, נתחיל לתקוע בשופר ולומר סליחות. הבה נגביר את “רכות עורפינו”, נסיר “ערלה מלבבינו” ונקדם שנה של “ואהבת לרעך כמוך” גם אם הוא לא “רעך”, וגם אם הוא לא כמוך.
נגה ברנר סמיה היא סמנכ”ל בינ”ה
