פרשת בשלח מתרחשת רגע לאחר יציאתם הדרמתית של בני ישראל ממצרים, הציוויליזציה הגדולה והעשירה ששלטה במרחב באותה העת. למרות מעמדם כעבדים, העוצמה המצרית סיפקה להם את הצרכים הבסיסים של מזון, מים ויציבות. בלילה אחד בחיפזון, מציאות בת מאות שנים הגיעה לסופה ולפתע את הסדר המוכר החליפה שממת המדבר, המזמנת עימה אי וודאות גדולה. חיש מהר את האופוריה מחליפה אימה מפני המציאות החדשה הבאה עם רוחות מדבריות שורקניות. תנאים אלו של אי וודאות ומנטאליות של עבדים, מייצרים כמיהה כמעט נואשת למנהיגות שתראה את הדרך, שתרכך ולו במעט את תחושות הפחד. מעבר למצב הנפשי הכרוך בשינוי כה מהותי באורחות החיים, פרשתנו מעלה שורה של משברים: החל מהצבא המצרי הנושף בעורפם של היוצאים הלכודים בין הים למדבר, וכלה בהיעדרותם של אמצעי החיים הבסיסים מים ומזון שיאפשרו להמונים לקיים את נפשם.
אל מול מציאות מאתגרת זו ניצבים שני האחים: משה ואהרון הצריכים לחולל שינוי לא רק בקרב ההמון אותו הם מובילים אלא גם שינוי בתפיסתם העצמית. הם אינם עוד רק מתווכים המעבירים את דבר האל לצאן מרעיתם, אלא עליהם לנקוט עמדה מנהיגותית ולתת פתרונות בזמן אמת למציאות המתרגשת. את הרטוריקה הגבוה בנוסח שלח את עמי! עליהם להחליף במעשים מיידים שצריכים לתת פתרונות למצוקות המטלטלות את יומם.
“ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה’. ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים. הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממננו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר” (שמות, יד 12-13).
בעוד המצרים נושפים בעורפו והעם מתאונן בהיסטריה לפניו, משה פונה לרחמי שמיים, הוא זקוק לכוח חיצוני שיושיע אותו. מתוך כך הוא שם את יהבו בהתערבות ניסית, “ה’ ילחם לכם ואתם תחרשון!” על פי הסיפור הים נבקע, ישראל ניצלים, המצרים טובעים והסצינה מסתיימת בשירה ובמחולות של הניצולים, החווים התרוממות רגשית ורוחנית של תשואה והודיה. מציאות זו אינה מחזיקה מים וכבר לאחר מספר מועט של פסוקים, התלונות, הספקות והפקפוקים בהנהגה חוזרים על עצמם. העם מתחנן למזון ולמים ושוב ההמונים רוצים לשוב לסבל המוכר מאשר להתייצב אל מול אי הוודאות.
בשלב זה משה עובר שינוי בתפיסתו המנהיגותית הוא מבין שאינו יכול להסתמך עוד באופן מוחלט על כוח חיצוני רב עוצמה, עליו לקחת יוזמה ולתפוס מנהיגות הלכה למעשה. כך בסיומה של הפרשה כאשר העם מותקף על ידי העמלקים, מעבר לקריאה לעזרה אלוהית הוא מבצע פעולות אקטיביות הן שלו והן של העם.
“ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה אלוהים בידי…..ויחלש יהושוע את עמלק ואת עמו לפי חרב” (שמות יג, 10-13).
שני הפסוקים הללו טומנים בחובם שינוי מהותי את הפסיביות שראינו בחציית ים סוף, מחליפה אקטיביות המונהגת על ידי מנהיגים מקומיים. העם איננו מובל אלא הוא פועל למיגורם של האיומים החיצוניים. אכן לצד המעשים מתקיימים פעולות אמוניות, אך הן אינן מתקיימות בחלל, הן חלק ממהלך רחב יותר בו העבדים מהפרקים הקודמים לוקחים את גורלם בידיהם.
במציאות בה אנו נתונים חודש לפני מערכת בחירות שלישית, עלינו לזכור את לקחי הדורות הטמונים בינות לפסוקים. מנהיגות המבוססת על רטוריקה גבוהה ומליצית או על השענות מוחלטת על כוחות חיצוניים אינה מצליחה לעמוד אל מול אתגרי השעה. להפך – היא יוצרת פסיביות ונרפות שאינה מצליחה לעמוד אל מול אתגרים חדשים, היא יוצרת אשליה של אופוריה והתפעמות שמעוררים שירה אך אינם מצליחים ללכד את ההמונים לאורך זמן. פרשתנו מלמדת אותנו שאת המילים הגבוהות יש להחליף במעשים, את הכמיהה אחר פתרונות קסם חד צדדים יש להחליף בתהליך המאפשר הן למנהיגים והן לעם לעבור שינוי תודעתי ממצב של עבדים המונהגים מבחוץ למצב של בני חורין הלוקחים את גורלם בידיהם ויוצאים למאבק מדור לדור ליצירתו של שינוי.
__
אברהם אייזן הוא מנהל מחלקת חינוך בבינ”ה
